מעז יצא מתוק – מציאה מיוחדת אחרי 50 שנה…

 

 ביום הקצר בשנת 2018 קיבלתי מייל מאחינעם מיירס – תלמידה מוכשרת במיוחד שלי לקליעה, ומדריכת טיולים:

"יש לי שאלה שאולי את תדעי לכוון אותי לפתרונה. טילתי עם חבר בדרום רמת הגולן ובאחד הכפרים הסורים מצאנו מעין צינורות קלועים מקנה מכוסים בבוץ או חומר מליטה אחר
ראית פעם דבר כזה?"

למייל צורפו כמה צילומים:

 

 

 

 

כן, ידעתי מה זה.

התרגשתי מאד מהמציאה, העשויה חומר אורגני,  ששכבה שם בין האבנים 50 שנה, בגשם, בשמש, 

ועדיין שמרה על צלם.

כתבתי לה מיד שזו מציאה מרגשת, וביקשתי שתספר לי איפה זה נמצא – אני רוצה לנסוע ולקחת אותן, לנסות להציל מה שאפשר.

שלשה צילומים היו לי כבר, עבור הפרק בספר שלי, שעוסק בקליעה בקנה.

הצילום הבא צולם בידי דודי בן עמי, בביר -א-שקום בדרום הגולן זמן לא רב  אחרי מלחמת ששת הימים.

אפשר לראות יפה שמדובר בצינור הקלוע מקנה, (למעשה סביר שזהו עב-קנה) ומצופה בבוץ,

ממש כמו מה שאחינעם ויאיר מצאו עכשיו, 50 שנה אחרי…

 

 

דודי שלח לי צילום נוסף, שצילם  במרכז הגולן: 

 

 

 

 

ובכן….

מדובר בכוורות. 

כך נעשו הכוורות המסורתיות – גלילים קלועים מקנה, ומצופים בבוץ.

יש עדויות על כוורות כאלה שהיו בשימוש בנחף ובמיסר בגליל  עד לא כל כך מזמן,

אבל לי עצמי לא הזדמן לראות או לשמוע על כוורות מסורתיות כאלה שעדיין פעילות בארץ.

בנסיעתנו האחרונה לצפון ירדן ראינו מכוורת כזו מתוך המונית בה נסענו.

הצטערתי אז שלא יכולנו לרדת מהמונית ולצלם, אבל שמחתי שבכלל אפשר עוד לראות כוורות כאלה כשהן פעילות.

אני מצרפת עוד צילום, של כוורות דומות מאסיוט במצרים.

הצילום מתוך ספרה של אווה קריין, על דבוראות בארכיאולוגיה.

 

 

 

 

 

 

חשבתי שכדאי מאד לקחת את השרידים של הכוורות שמצאו אחינעם ויאיר, כי הזמן כמובן לא מיטיב איתן כשהן סתם זרוקות כך בחורבות.

כמה ימים אחרי מה שאחינעם כתבה לי, נסענו לחפש.  

מכיוון שלא ידענו ממש איפה לחפש – התיאור של אחינעם במייל היה כללי למדי –

הסתובבנו כמה שעות בכל שטח הכפר,

וגם רחוק יותר

ו…לא מצאנו.

 

בדיוק באותו ערב הגיעו כמה ימים גשומים מאד. אחריהם  חיכיתי שהאדמה תתייבש מעט,

והזמנתי חבר נוסף לחפש איתי.

היו לי הנחיות קצת יותר מדוייקות הפעם.

הסתובבנו והסתובבנו

ו..לא מצאנו.

 

הבקר, יום יפה ושמשי, הייתי בטוחה שהאדמה כבר יבשה אבל

עוד מעט כבר אי אפשר יהיה לראות כלום בשל העשב הגבוה.

חשבתי שזו כבר ממש הזדמנות אחרונה לפני הסתיו הבא, ונסענו שוב.

הגענו לכפר, ואחרי כמה פטריות – מצאנו!!!

 

חילצנו בזהירות גם את אחת הכוורות שהיתה קבורה מתחת האבנים.

נראה שהמכוורת היתה בחצר, שהיתה מקורה, אולי בפחים.

הקירות נהרסו, התקרה נפלה, והכוורות… שרדו איכשהו  חמישים שנים !

טוב, הן לא במצב מזהיר, אבל ביניהן יש אחת שהגליל שלה שלם.

בכוורת שהיתה קבורה מתחת לאבנים, ונחשפה פחות לשמש – הקנים עדיין מבריקים!

משהו מעניין הוא שנראה כאילו יש שני סוגים של ציפוי בוץ –

האחד דק, מהודק, ונראה ממש כמו בטון. השני  מתפורר מאד, ומורכב מהרבה גבבה – קש קצוץ גס.

בבחינה מקרוב יכולתי אפילו לראות שמדובר בקש של חיטה – אפשר לראות את הפרקים של השיבולת.

לקחנו את הכוורות בזהירות לאוטו, והבאנו הביתה.

 

ועכשיו – מה לעשות בהן?

אני חושבת שהן תהיינה נושא מעניין למחקר. 

ריקי קרן-צבי, חברתי העוסקת בבנייה באדמה, שיחזרה ובנתה כוורות עבור התערוכה שהציגה את ממצאי תל רחוב.

הכוורות שהיא בנתה היו של אדמה בלבד – ללא מקלעות קנים בתוכן.

אני מניחה שתערובת האדמה שונה בין הכוורות השונות, ואתן לה לבדוק ולבחון.

באתיופיה היו בעלי הכוורות בונים אותן גם כן מקנים מצופים בבוץ.

ראיתי כוורת כזו, שנבנתה בחווה החקלאית בפתח תקווה, גם כן מקנים.

(גם תמונה זו ניתנה לי עבור הספר, והיא מופיעה בדף הפייסבוק של החווה) 

 

 

 

היום, מצבן של הדבורים  בכל העולם הוא קשה,  וכוורנות מסורתית המיטיבה עימן היא צו השעה.

אם יש לכם/ן עניין או רעיונות מי יכול/ה להיות מעוניינ/ת לחקור את הכוורות הללו – אשמח לשמוע.

אפשר לפנות אלי בטלפון 04-6708184 או במייל    yonitcrystal@gmail.com