לא יאומן – אנחנו עושים זאת שוב! יוצאים לנדוד בארץ ברגל, עם חמור ועגלה.

 

אמנם באיחור גדול, כי הכוונה המקורית היתה לעשות זאת ב2017, אחרי שהספר שלי יצא ב2016 … אבל הדברים לא הסתדרו כך, והנה – הגיע הזמן.

מבחינות רבות אני יכולה לראות את 26 השנים האחרונות כהתנהלות מטיול חמורים אחד לשני. כל טיול סיכם פרק משמעותי בחיי, והתחיל פרק אחר, והטיולים הללו בעצמם היו ועודם נקודות ציון חשובות, מלאי הבנות, החלטות וחוויות. הטיולים שלנו מתאפיינים בחוסר תכנון מראש, כמעט באופן מוחלט. במקום זה אנחנו מסתמכים על המקריות שמזמנת הדרך מכאן לכאן ומעכשיו לעכשיו. לכן יציאה לטיול כזה מחייבת נכונות לזרוק את עצמנו למרחב נטול ידיעה, עם סוג של הימור על העתיד. למדנו שבאופן כזה אנחנו נשארים פתוחים, ויכולים לקבל החלטות על פי מה שמתאים לרגע, ולא על פי תכנון קודם. (מפני שלמעשה כשאני כן מתכננת, אני נסגרת על התכנית, ונעשית מאד לא גמישה).

 

הפעם, דוקא יש לנו יעד ראשוני – חוות רום בהר כמון, שם תתקיים התכנסות "שבע אבנים" בסוכות, ובה אלמד. האתגר הגדול שניצב בפנינו בראשית המסע הוא לצאת מבקעת יבנאל, ולעלות לפסגה הגבוהה ביותר בגליל התחתון. אנחנו יודעים שנצטרך לדחוף את העגלה לא מעט…אחר כך – הארץ רחבת ידיים, ואין לנו מושג לאן נלך והיכן נעביר את החורף. אני מקווה שדברים טובים יתגלו בדרך, הזמנות מעניינות, או הזדמנויות מפתות. מי יודע/ת? אנחנו פתוחים.

 

לפני כמה ימים נפגשתי עם חברים/ות, ואמרתי שכשאני חושבת על הטיול הזה אז ברור לי שאנחנו קצת מטורפים, אבל – תמיד היינו… ברגעי הפחד, שתוקפים אותי, כמובן, אני נזכרת בטיולים הקודמים. בסתיו 2005 יצאנו מאביעזר צפונה עם ילדה בת 7, שעליה הוטלה האחריות על הובלת האתון בכל עלייה, (כי אנחנו דחפנו)… ותינוק בן שנה וחצי, בלי לדעת בוודאות היכן נהיה בחורף, ועם כיוון כללי בלבד: צפון. ומאז אנחנו בצפון… ובכן, אם יכולתי אז –  גם עכשיו אפשר…

 

הערה: מכיוון שנתקעתי, ולא ידעתי איך להמשיך עכשיו את הכתיבה, עשיתי עצירת היזכרות נוספת, וחזרתי לקרוא את סיפור טיול הדונקה הראשון, שהיה לפני 26 שנים בדיוק. הוא ארוך אך מרתק. גם אני לא זכרתי הכל, והיו דברים שהפתיעו אותי בקריאה. בכל זאת – 26 שנים. הרבה השתנה מאז, בתוכי ומחוצה לי, והרבה גם לא. הייתי צעירה, ואני כותבת בתמימות, שהיום, לצערי, יש לי פחות ממנה. אחד המקומות בהם ביקרנו חרוט לי בזיכרון כמקום חלומי, או בית חלומות במערה בהר. לא ביקרתי שם מאז אותו טיול, ולפעמים, אני מפנטזת על ביקור חוזר…  מי שרוצה לקרוא את הסיפור הזה, (בסוף, אחרי שתגמרו לקרוא את ההווה), הוא כאן: https://www.old-crafts.co.il/rD .  

 

 

פשוט מרתק לראות איך יד המקרה והתגלגלות העניינים הביאה את הטיול ההוא להיות הזרע שנבט אחרי הטיול הארוך הבא, להיות העיסוק שלי בשימור מלאכות מסורתיות. אמנם ידעתי כבר לטוות לפני הטיול, וגם את פאיזה אבו עמרה ז"ל ממנה למדתי לראשונה את האריגה בנול הקרקע פגשתי עוד לפני כן, וגם לקלוע כבר ידעתי, (למעשה אחד הסלים שקלעתי במעיין בעין יואל עדיין נמצא אצלי!) אבל המפגשים בסוסיא השפיעו עלי באותו זמן מאד לעומק. היציאה לטיול הגדול הבא, כמה שנים מאוחר יותר (באמצע היו עוד שניים, שנפסקו – כל אחד בנסיבות אחרות – לאחר כחודשיים/שלשה) נעשתה מתוך איזו השתוקקות לחזור על החוויות של אותו טיול ראשון. 

 

גם היום אני יוצאת מתוך רצון לראות את הדברים מנקודת מבט אחרת. ממש כמו ביציאה הראשונה. אלא שאז לא היה אינטרנט ולא היו רשתות חברתיות. וגם לא פלאפונים… היו החדשות ברדיו בטלוויזיה ובעיתונים, והיתה ההתרשמות האישית. עכשיו זה אחרת, עם הווטסאפ והפייסבוק והעדכונים פה והעדכונים שם. ובכל זאת ההרגשה היא שהמון משתנה כעת, בארץ ובעולם. המון א/נשים שאני מכירה נמצאים/ות באיזו נקודת מפנה, ויש רושם שהמציאות חמקמקה. זה זמן מצויין לצאת ולשוט בארץ. נקודת המבט של הליכה ברגל היא תמיד אחרת מזו של הישיבה בבית. פגישת המציאות היא אמנם מצומצמת, אך ישירה הרבה יותר. למרות הקושי הפיסי (שיהיה שקר לומר שאני לא חוששת ממנו) אני מקווה ששוב, כמו בטיולינו הקודמים, תביא איתה דווקא סוג של אופטימיות וראיית הטוב שיש כאן, בארץ המסובכת הזו.

 

 

כבר יותר מחודש שאנחנו אורזים ומפנים את הבית למי שתגור כאן בהעדרנו. פינוי כזה הוא כמו פרימה של אריג, שנארג בעשר השנים בהן אנחנו כאן. הפרימה מאפשרת להתבונן שוב בחוטים, אחד אחד, ולא מתוך המכלול השלם. מה עשיתי ומה לא עשיתי, מה תכננתי ולא הספקתי, במה השקעתי את זמני. כל כך הרבה חומרי גלם אספתי, לכל כך הרבה רעיונות של יצירה, שרק חלקם התממשו. סדנאות שהתבשלו במוחי אך בסופו של דבר לא היה לי האומץ להציע, ולעומת זאת מאות רבות של תלמידות וקצת פחות מזה – תלמידים, שלימדתי כאן מלאכות שונות. חבלים שאספתי ליצירה ענקית שלא נוצרה. קליפות עצים, שורשים, ענפים מיוחדים שאספתי, ואת חלקם אני משחררת חזרה לטבע כי לא השתמשתי בהם וכמה אפשר לשמור.  אני משערת שכך זה אצל רוב היוצרות/ים – תמיד יהיו רעיונותינו מרובים מיכולת הביצוע. תמיד יהיו יותר חומרי גלם ממה שבאמת צריך, כי אחרת – איך נבחר? מה יתן לנו את ההשראה? יש לי גם המון עבודות גמורות, שמחכות לקונים/ות… (על כך אפרט בהמשך). טוב שיש חומרי גלם רבים, גם אם חלקם לא יממשו את יעודם. חומרי גלם במחסן מאפשרים יצירה חופשית גם מחוץ לעונת האיסוף. בעשר השנים הללו קלעתי ארבעה עמודי ענק, שכל אחד "אכל" קילוגרמים רבים של חוטרי עצים. כשצריך בבת אחת להשתמש בחומרים שונים, לא תמיד אפשר לצאת וללקט. לא תמיד העונה מתאימה. יכלתי לקלוע אותם בין השאר בזכות החומרים שכבר אספתי ושמרתי. העמודים הוצגו בתערוכות אמנות, כולל בביאנלה לאומנויות במוזיאון הארץ. פרט להם הצגתי סלים מיוחדים במינם בכמה תערוכות, ואפילו זכיתי בפרס שני בתחרות פרס בנימיני, עם סלים מחוטרי זית ואלת המסטיק, וסלי זית בשילוב לבד, שצבעתי בצמחים. גם באלה, שילוב החומרים השונים מצריך אחסון. היו לי שתי תערוכות יחידה, שהוקדשו בעיקר לקליעה ולאריגה בצמחים, והשתתפתי גם בכמה תערוכות קבוצתיות. אני חושבת שזה די פורץ דרך, להכניס את נושא הקליעה לשדה האמנות בארץ. (בחו"ל זה יותר מקובל, לפחות בארצות מסויימות). בפרוייקט מיוחד של קבוצת תקשורת מקרבת גליל תחתון, חקרנו ביחד- ערביות/ים ויהודיות/ים את נושא הבית, ולסיום הפרוייקט השתמשנו בכמה וכמה קילוגרמים של חוטרי זיתים שאספתי שנה קודם כדי לבנות ביחד "בית" קלוע. מה לעשות – כל זה דורש אחסון של המון חומרי גלם ומי שביקר/ה במחסני יודע/ת על מה אני מדברת. תודה לבית, ותודה למחסנים. חלק מהחומרים בהם אני משתמשת גידלתי בעצמי. היה קצת כואב לעקור את כל שרשי הפואה (לצביעה), ולהיפרד מצמחי הגומא, שגידלתי לקליעה של הנשים האתיופיות. חילקתי מהם לא מעט במשך השנים למתעניינים/ות, לתלמידות/ים, ולגינות קהילתיות, ואני מקווה שכשנחזור יהיה לי מאיפה לחדש אותם. מצמח האינדיגו ששתלתי ממש עם בואנו מעולם לא הצלחתי להפיק כחול, ולעומתו צמחי האיסטיס שזרעתי נתנו כחול וגם זרעים. הצמחים הללו – חיים ויבשים – הם מבחינתי אוצרות גדולים.

 

 

 

 

חוסר הרצון שלי לעסוק באריזה ובשינוע של המחסנים, הוא למעשה הגורם לכך שאנו ממשיכים לשכור את הבית הזה. זה משאיר לי אפשרות להציע סדנאות גם במהלך הטיול, אם ארצה, ואם אוכל להגיע לחומרי הגלם הללו. (בטיול הקודם זה התאפשר, לפעמים). 

 

חוץ מהמחסנים יש גם בית, וכמו ברוב הבתים של הא/נשים המודרניים/ות שאני מכירה, צבירת החפצים היא ממש בעייה. כמה שפינינו ונתנו וזרקנו – עדיין יש לנו המוני דברים שארזנו. זה גורם לי לחשוב על המשפחות הפלסטיניות, בעיקר הבדואיות, אצלן אנחנו עורכים את הסדנאות. שם הבעייה הזו פשוט לא קיימת. כל כך מעט חפצים יש להם/ן! במסורת הישנה הם/ן מוכנים/ות לנדידה כל הזמן, ואפשר לקחת רק מה שעולה על הגמלים. נראה שגם היום, כשלא נודדים כבר, אותו הלך רוח נשמר, פחות או יותר. ראיתי את זה פעמים רבות. אין הרבה חפצים, ולאלו שיש – אין היצמדות.

 

 אני חושבת שגם מרבית בעלי/ות המלאכה המסורתיים בארץ לא היו אוגרים מלאי של חומרים, אלא בעיקר עובדים/ות בעונה המתאימה. אבו נאג'ח למשל, ממנו למדתי את הקליעה בחוטרי זיתים, היה קולע מחודש יוני ועד אוקטובר. לא היה לו מחסן לחומרי קליעה בכלל. הוא היה קוטף, ומיד קולע. (אבל פגשתי אותו בדצמבר, במקום בו הוא ערך הדגמה. לא שאלתי אם החוטרים נאספו בדצמבר – זמן שהוא פחות מתאים, או שבכל זאת הוא שמר חוטרים מהקיץ). הקולעות בקש חיטה, לעומת זאת, היו מכינות את חומרי הגלם שלהן בקיץ, וקולעות בעיקר או לפחות גם בחורף, כשלא היתה עבודה חקלאית. במקרים אחרים מלאכות מסוימות התפתחו רק במקומות בהם חומר הגלם מצוי באזור הקרוב. פעמים רבות אני חושבת אם יש לי האומץ והאמון לחיות כך תמיד. ללא אגירה, ללא שמירה לעתיד. לראות את הטבע כמחסן החומרים היחיד. זה לא פשוט. (וכמובן שכשהפרנסה שלי היא מהעברת סדנאות, הצורך בחומרים הוא אחר מאשר ליצירה העצמית). הטיול יהיה זמן טוב לתרגול של זה, גם אם לזמן מוגבל. 

 

כשאני מסתכלת לאחור על עשר השנים שעברו, אין לי ספק שהיצירה הגדולה ביותר, ההשקעה הגדולה ביותר, התסכולים הרבים ביותר, המאמץ הגדול ביותר שעשיתי (בחיי בכלל. לא רק בעשור האחרון), וגם ההישג הגדול ביותר עבורי, הוא הוצאת הספר שלי – קליעה מדור לדור. למרות הבעייתיות בצבעי ההדפסה (שהן  לגמרי לא באחריותי, אלא מצטרפות לשלל הקשיים שיש לי עם הוצאת הספרים), אני גאה בו מאד. אני גם רואה את ההשפעה הרבה שלו על הקולעות והקולעים בארץ. ובכלל, נראה שבעשור הזה הרבה דברים התרחשו ומתרחשים בעולם המלאכות. לפני 17 שנים, בסיומו של הטיול הגדול של 2005, כשהחלטתי לסגור את עסק מנשאי התינוקות ולהקדיש את כל זמני לשימור מלאכות מסורתיות, זה היה נראה מטורף. (קצת מטורפים תמיד היינו, כבר אמרתי.) אבל ידעתי שככל שהמודרניזציה תתקדם, ככל שהקצב של החיים יואץ, כך ירבו הא/נשים שירצו להאט, ולחזור לעיסוקים שיש בהם כדי להשיב קצת רוגע ושפיות. וזה אכן קורה. התכנסויות "אבני דרך" ו"שבע אבנים" , המוקדשות למלאכות קדומות, ומתרחשות פעמיים בשנה כבר שבע שנים מושכות אליהן מאות א/נשים, ואם פעם העיסוק שלי היה נראה בתחום הביזאר, היום נראה לי שהוא כבר לא. יחד עם זה, אני עדיין מתוסכלת מכך שאת החשיבות של לימוד ושימור המלאכות המסורתיות של אזורנו, אלו ששייכות לכאן, ותורגלו על ידי הנשים והגברים המקומיים/ות (ערבים/ות בעיקר, כמובן) לא ממש הצלחתי להעביר לגוף שיכול לעזור לי בכך. עשיתי עבודה חשובה בתחום של הקליעה, אבל לא סיימתי. יש עוד המון שלא נחקר, ומשהו שלא הצלחתי בו הוא לקבל תקציב כדי להמשיך לחקור. את המחקר לספר שלי – 13 שנים – מימנתי כמעט לגמרי בעצמי, וגם ההוצאה היתה על חשבוני, ברובה. אני מאד רוצה להמשיך במחקר של מלאכות נוספות, אבל הפעם – עם תמיכה. מבצע כמו שעשיתי עם הספר הזה הוא מבצע של פעם בחיים… (כמובן שאם עולה בדעתכם/ן רעיון של גוף או מוסד או יחיד או יחידה שעשויים/ות לרצות לתמוך במחקר כזה – ספרו לי).

 

נראה מה יביא הטיול הבא. זוהי הזדמנות להאטה קיצונית, גם מאורח החיים הרגיל שלי, שלהערכתי הוא איטי בערך בחצי מהחיים "הנורמאליים" של בני ובנות זמננו. הליכה ברגל עם זמן לעצירות ארוכות והתבוננות על מה שסביב. אולי אצליח גם להשלים לימוד של איזו מלאכה חדשה שהתחלתי בטיול הקודם, ובתוך שגרת היומיום – גם שלי – לא הגעתי להפנים ולהטמיע. אבל כרגע אנחנו עסוקים באריזות, בניקוי הבית, ובהכנות ליציאה, וקשה לי מאד לחשוב על מה ואיך יהיה.

בכל מקרה כמה דברים קשים, ששמרתי לסוף: את אוהל הקליעה שלי לא ארזתי. זה המקום ששימש אותי גם להציג את העבודות הגמורות, וגם לארח בו סדנאות. במכירה שעשיתי בחנוכה אמנם נמכרו רבים מהסלים שהיו שם, אבל בינתיים נוספו עוד… (ככה זה)…טליה שניידר, חברתי, שמלמדת פרמהקלצ'ר, הציעה לי להעביר את הסלים השימושיים אליה, לקרית יערים, בין ירושלים לתל אביב. יש לה חנות קטנה ומטריפה בעיקר של ספרי יער – על איך לחיות טוב יותר עם כדור הארץ, ומוצרים נוספים שמטרתם דומה, וכעת היא מארחת אצלה גם את הסלים שלי – אמנם בצפיפות גדולה. הסלים מתומחרים במחירים נמוכים, ברובם הגדול, וכמובן שאשמח למכור אותם. הכתובת היא הבעל שם טוב 6 קרית יערים, ואפשר פשוט לבוא.  ( זהו יישוב חרדי, אז כמובן לא בשבת, ויהיה מנומס לבוא בלבוש מתאים). כפי שאפשר לראות באחת התמונות – השארתי אצלה גם ספרים שלי, ואפשר לקנות אותם גם שם. המייל של טליה: yaarbooks@gmail.com זו הדרך היותר טובה ליצירת קשר איתה.

 

 

ועכשיו עוד משהו קשה, שעדיין לא התמודדתי איתו. הסלים האמנותיים, שהם גם יותר גדולים ברובם. אותם אני לא רוצה למכור בזול, גם אם המשמעות של זה היא שהם לא יימכרו. אלו הם סלים יחידים במינם, שעבדתי על כל אחד מהם כמה ימים, ואין עוד כמותם בעולם. (לפחות לא מהחומרים הארצישראליים הללו). אבל השכיבה באוהל המאובק לא מיטיבה איתם, וכמובן שהייתי שמחה למצוא להם מקום ראוי לתצוגה. בהחלט אהיה מוכנה לחלוק את מחיר מכירתם עם המקום שיציג אותם. כיוון שזה קשה, וכיוון שאני עסוקה במיונים ובאריזות לא באמת הקדשתי זמן לחיפוש מקומות כאלה. למרות שזה כבר ממש הרגע האחרון, אם יש לכם/ן רעיון –  ספרו לי, ואולי נצליח להביאם למקום טוב יותר.

 

 

 

 

 

והכי קשה – ענייני התקשורת בטיול. את זה אני באמת דוחה ודוחה מחוסר רצון להתמודד, וגם פשוט מחוסר ידיעה. אנחנו נטייל לבד – בנזוגי עדו ואני וקים בננו. בטוח שנפגוש א/נשים בדרך, אבל גם די בטוח שנשמח לביקורים מיוחדים המיועדים לנו. מן הסתם גם יהיו כאלה שיחפשו אותי, (תמיד יש) ונרצה גם לשמור על ערוץ אפשרי לשעת חירום חס וחלילה. אני יודעת שיש טכנולוגיה סולארית מופלאה בימינו, ושיש בטריאות נטענות, ושבאמצעות המכשיר הנייד הקטן והחכם אפשר גם לגלוש באינטרנט וגם לשלוח מסרים ואפילו חדשונים. אלא מה – אני לא יודעת לעשות את זה… וכרגע גם לא כל כך מתחשק לי להשקיע את השעות הנחוצות ללימוד. אין לי מושג מה יהיה כוחה של השמש בהטענת המכשירים שלנו, ומה יהיה כוחי בכתיבה מהטיול. בסופו של דבר אחת המטרות ביציאה היא להתנתק מהטכנולוגיה הזו… בטיול הקודם היתה לנו שעת קשר אחת ביום, בה הטלפון היה פתוח, ובכל השעות האחרות – היה כבוי. אני עדיין לא יודעת איך זה יהיה הפעם.

מהמכשיר הנייד שלי אני כן יודעת לשלוח הודעות ווטסאפ, והצלחתי ליצור קבוצת ווטסאפ שנקראת "עדכונים מהדרך". הנה הקישור  להצטרפות אליה: https://chat.whatsapp.com/ELvX6s4VBYK7jtQEURNmr3

אני  מניחה שהיא תשמש , כשמה, למעט עדכונים על מקומנו ואולי קצת ממעללינו, ובמיוחד – להזמנות ספונטניות. אני עדיין לא יודעת איך אצליח לשלוח חדשונים, אך מתארת לעצמי שזה יקרה לכשנגיע למקומות יישוב עם גישה למחשב ואינטרנט. אם אכתוב חדשון, או אולי אצליח רק פוסט באתר, אכתוב על כך בקבוצת הווטסאפ הקיימת – מתעניינים/ות במלאכות. אני מציעה למי שרוצה להתעדכן רק בחדשונים להצטרף אליה. 

הקישור אליה הוא כאן: https://chat.whatsapp.com/LgrsQwXm3hMGkJwJdwXZFu

 

דרך צלחה לכל ההולכים וההולכות!