תפוחים בדבש החופש מתוקים יותר. חדשון המסע הראשון, והזמנה לארגון סיורי דבש ענבים

 

 אנחנו כבר יותר מחודש בדרך, בטבע. ו…איך אומרות היום? אני באורות! זה נפלא!
אין לי מילים לתאר את תחושת החופש העצומה הזו. הידיעה שאלו חיינו עכשיו, שאין מקום או קירות סגורים לחזור אליהם בעתיד הקרוב הנראה לעין, שאין לנו יעד ברור (אחרי התכנסות שבע אבנים) והכל פתוח, שאין "צריך ל"… אין לחץ זמן, ואנחנו פשוט חופשיים לשבת שעות ולהסתכל על הציפורים בעץ ממול, או על האבנים היפהפיות של טרשי הגליל, או אפילו על תנועת המכוניות של אלו שנחפזים ממקום למקום בכבישים עליהם אנו צופים מרחוק. לנוע מעץ לעץ בקצב איטי של עץ או שניים ליום, או יומיים, או שבוע – מה שנרצה, מה שנרגיש. אנחנו פשוט מתגלגלים מחירות לחירות. אנחנו לא נוסעים ל… לא מחפשים אטרקציות, לא מסמנים נקודות במפה אליהן נרצה להגיע. רק פוגשים את מה שמזמנת הדרך –
יהיו אלה השועלים, התרנגולים, החוגלות, החזירים, הצבוע (!) או הרועה שיוצא עם עדר העיזים, הנהג שמוביל אדמה על הטרקטור ומציע לנו טרמפ להביא מים, המעיין בצד הדרך, והא/נשים הסקרניים/ות שפוגשים/ות אותנו , התגובות שלהם/ן, הביקורים (המפתיעים לעתים). הכל מרתק! 
עבר רק חודש וכבר יש לנו שק מלא של חוויות, תודות, הבנות וסיפורים.

לעומת זאת לצערי צילומים זה לא החלק החזק שלי, ושל שותפי למסע עוד הרבה פחות. אשים כאן כמה תמונות, רובן צולמו בידי חברות שביקרו אותנו. וחברים מיבנאל שליוו אותנו ביום היציאה. אני יודעת שבלי צילומים קשה להסביר, ושתמונה אחת שווה אלף מילים
ושעלי להשתדל יותר בעניין. אנסה.
מהטיולים הקודמים אין לנו תמונות כמעט בכלל, וכמובן שעכשיו אני מצטערת על כך…

 

כך יצאנו מיבנאל.

 

המטבח בחיטין. גרגר הנחלים – הירק העיקרי שאכלנו.

 

המיטה בחיטין – עץ התות הזקן והמרשים שזכינו להתארח בצילו. 

 

מעיין מרענן – מטר מהכביש הראשי… עילבון.

 

כמובן שהיציאה הזו רצופה גם בהמון קשיים, מהרבה סוגים. 
העניינים הפיסיים הפשוטים, שהופכים להיות "עניין" – הבאת מים, מציאת מקום נוח  לחנייה, התמודדות עם חום השמש ולפעמים הליכה בחום (מה שאנחנו מנסים להימנע ממנו, אבל לפעמים זה קורה), שלל החרקים העוקצניים ובעיקר הנמלים, שנראה שהן היצורים הנפוצים ביותר בטבע, העמסת העגלה, רתימת החמור (על אלו בעיקר אחראיים בן זוגי האלוף ובני, אבל זה עניין בכל זאת) ההתעסקות עם השקיית החמור והאכלתו. ובעיקר – דחיפת העגלה בעליות. 
לפני היציאה לא הכנתי את עצמי מבחינת הכושר ופרט להליכות מזדמנות עם חברה, לא עסקתי בספורט באופן נמרץ.  וגם פסח, החמור לא עבד אצלנו קשה במיוחד. רק אכל… 
ובכן – העגלה שלנו מצויינת, אבל היא לא מיועדת למסעות בהרים, ובטח שלא בעליות טרשיות. בעליות אנחנו דוחפים כי החמור לא יכול לעשות את זה לבד, ובעליות טרשיות – צריך גם להרים את העגלה כדי לעבור מכשולי אבנים. וזה – בהחלט לא קל. 
ואנחנו בגליל – ארץ של בקעות, וכמובן גם רכסים.
יצאנו מבקעת יבנאל, ודחפנו לפורייה. ירדנו לבקעת ארבל, שהדהימה אותנו בפראיותה ובשפע חיות הבר, ועלינו לעילבון בדחיפה מאומצת. ירדנו לנחל צלמון ועלינו לדיר חנא בטריק העגלה הריקה (הסבר יבוא). ירדנו לבקעת סכנין בעמק של דיר חנא, וכעת אנחנו עולים על הר כמון.

מן הסתם לא היינו בוחרים בעצמנו לעלות להר הגבוה ביותר (כמדומתני) בגליל התחתון. אז כן, יש כאן קצת חריגה ממה שכתבתי על כך שאין לנו יעדים… כי מההתחלה ידענו שלקראת סוכות נשים את פעמינו להתכנסות שבע אבנים למלאכות קדומות שתהיה בחוות רום, די קרוב לפסגת ההר. 
אז אנחנו עושים את זה לאט לאט, ב"נגלות". כלומר – פורקים את כל הציוד מהעגלה, (תודה לפאוזיה, חברתי מחוסנייה, אצלה השארנו את הציוד בבטחה) דוחפים/מרימים את העגלה הריקה אל  המקום הראשון שבחרנו לחנות בו, ואז יורדים, מעמיסים חלק מהציוד על גבו של החמור, מעלים אלינו, וכך שוב – עד שכל הציוד עולה. סיימנו סבב ראשון כזה. את חלקו עשינו בלילה. היינו גאים בעצמנו, (לפחות אני) וחנינו במקום גבוה מספיק שאפשר לראות ממנו מים כנרת לים התיכון. 
הכושר שלנו בהחלט השתפר מאד!

כך נראה ישבנו של פסח, עם נגלה ראשונה של ציוד 

כרגע אני כותבת מירושלים, הגעתי לכאן להדרכה שנקבעה מזמן. הגיחה לעיר או למקום יישוב "נורמלי" נותנת פרספקטיבה מעניינת. לצורך עבודה יהיה עלי לעשות זאת מדי פעם, אף כי היה כבר זוג אחד שהגיע לסדנא פרטית אלינו, או קרוב מספיק. 

 

זה הסל שקלעתי בעצמי כשהם קלעו ביחד את שלהם. 
כל עוד אנחנו באזור שהעצים מכוסים בקיסוסית – אפשר לתאם איתי סדנא בשטח של קליעה בקיסוסית… מהעץ לסל.  אפשר בווטסאפ – 0506962403

היציאה ממציאות של טיול לעולם הגדול היא בהחלט מבלבלת, ודורשת התאמות. לנהוג באוטו אחרי חודש הליכה – זה משונה. לעבור בכמה דקות בנסיעה דרך שעברנו ימים בהליכה (בנתיבים אחרים, אבל מאותו מקום לאותו מקום) – זה משונה. להגיע לבית של מישהו/י עם כל הלכלוך שצברנו בחודש ללא מקלחת (התרחצנו במעיינות, כן?) – יכול להיות קצת לא נעים, ובעיקר – זה מביא חזק מאד לתודעה את מה שברור מאליו אבל נעשה כל כך מוחשי: העולם המודרני מציף אותנו ואת החושים שלנו בשפע עצום של גירויים חזקים מאד, בקצב מהיר מאד, ותובע מאיתנו הסתגלות ללחצים ולתנאים מסוג אחר לגמרי מאלו שבטבע.
גם עכשיו, כשאני משתמשת במחשב כדי לכתוב – אני חווה את זה.

אני עדיין שואלת את עצמי מה יהיה מקומם של החדשונים תוך כדי טיול. 
פתחתי קבוצת ווטסאפ, לעדכונים מהדרך, שבה אני כותבת דיווחים קצרים על איפה אנחנו. אני משתדלת לכתוב פעם בשבוע.
עדיין לא פענחתי מה בדיוק המטרה שלה ואיך ומה לשתף בה. כמו יתר הדברים – אני מניחה שזה יתברר עם הזמן. למי שרוצה להצטרף – הקישור

כאן: https://chat.whatsapp.com/ELvX6s4VBYK7jtQEURNmr3

 

החדשונים הם חלק מ"שימור מלאכות מסורתיות," אבל גם הליכה ברגל עם חמור נעשתה כבר למשהו שהיה פעם נפוץ והיום נעלם. כך שזה מתקשר… 
מדהים כמה הרבה א/נשים שפגשנו אמרו לנו שזאת הפעם הראשונה בחיים שהם/ן רואים/ות חמור… ואצל אחרים/ות, ערבים/ות בעיקר, החמור מעורר זכרונות ילדות של חריש, העמסה, נשיאת מים, או גניבה ורכיבה (תלוי בגיל)… 

 

בעונה הזאת, בעבר, חמורים עמוסי ענבים היו מעבירים סחורה מהכרמים לשוק, קטניות ודגנים מהגורן לאסמים או לממגורות, וקצת אחר כך – זיתים לבית הבד. סוכות הוא חג האסיף, והסתיו הוא עונה למלאכות חקלאיות רבות.
בשנים האחרונות יזמתי סיורים לראות את הכנת הדיבס, המלבן ועוד מוצרים מסורתיים מענבים ׁ(ולא רק) בהר חברון.
שמירת הקשר עם המשפחה, וגם העזרה שהסיורים הללו מהווים עבורם בשיווק התוצרת חשובה לי, אבל כרגע אין בכוחי לארגן ולרשום א/נשים. לעומת זאת אם תתארגן קבוצה (10-15 א/נשים) אני מאמינה שנוכל לקיים סיורים גם השנה. סופי שבוע הם זמן מתאים יותר מימי השבוע כי אבו חמדן נמצא בבית. 

 

אז אם יש לכם/ן קבוצה מעוניינת – אפשר לכתוב לי בווטסאפ ל050-6962403 או לצלצל לעדו ב054-6015179. (יש לו מכשיר נייד פשוט שקל יותר להטעינו, ושהבטריאה שלו מחזיקה יותר זמן משל ה"חכם" שלי)
הפרטים על הסיורים הללו נמצאים כאן  https://www.old-crafts.co.il/1fp
אני כמובן ממליצה, ומקווה שלפחות סיור אחד או שניים יצאו אל הפועל, כך שנוכל גם להביא מהתוצרת שלהם למכירה. 

 

ולסיום – אני מצרפת שיר, שצירפתי לחדשון ששלחתי  לפני ערב ראש השנה תשע"ג – בדיוק לפני עשר שנים, כשנכנסנו לבית ביבנאל בסיומו של טיול החמור הקודם.
נראה שגם אהרון אלמוג קישר את החמורים לחופש…

אני מאחלת לכולן ולכולם שנה של חופש ושל מסעות מסעירים – 
בין אם באופן פיסי או באופן רוחני יותר.
 

נעלמו החמורים – אהרון אלמוג

נעלמו החמורים מן הארץ הזאת

מתה שקמה אבלו עצי שדה

ההרים לא ירקדו

הגבעות לא ימחאו כף

חלף האביב כלה קיץ

והם אומרים לך תמיד מה לעשות לך לפה

לך לשם חזור שלם את זה

ואתה עושה מה שאומרים לך הולך לפה

הולך לשם ומשלם את זה

מחוק כמו האבק שנערם על שולחנך

אתה חוזר במשך השנים

נזכר בדברים ששכחת.
 

בטח שכחתי המון דברים חשובים שאולי רציתי לכתוב…
אבל שלא כבדרך כלל, שכתיבת החדשון היא עניין של יומיים – שלשה, הפעם עשיתי זאת בבוקר היחיד שהיה לרשותי ליד מחשב…

שתהיה לכולנו שנה מבורכת!
יונית

אה, נזכרתי – אם קראתם/ן את החדשון הקודם – דאגתי לסלים הגדולים, שלא נמצא להם מקום. אז ממש בשבוע האחרון לפני היציאה – מצאה אותי מישהי שמתכוונת לפתוח גלריה מיוחדת שאפילו תהיה בגליל, לא רחוק, ו…לקחה את כולם! 
כשהגלרייה תיפתח אעדכן כמובן.