הרהורים על שימור מלאכות מסורתיות, והזמנה לבקעה, לעשות את זה בפועל.
כשהתחלתי ללכת ללמוד מלאכות שונות מזקנות פלאחיות ובדואיות, לפני כמעט 30 שנה, עשיתי את זה בתמימות גדולה. פשוט רציתי ללמוד איך לעשות בעצמי דברים רבים (למשל כשלמדתי לטוות, רציתי לסרוג לעצמי סוודר מצמר שאת כולו טוויתי וצבעתי בצמחים) וגם התענינתי איך עשו את זה פעם, אלו שעשו את זה באמת. כצורך, לא כתחביב.
הישיבה עם עיישה, בטיול האתונות הראשון ב1996, פתחה בפני עולם חדש של הבנות ושל עניין. (על הטיול ההוא, שהביא אותנו להר חברון אפשר לקרוא כאן)
התחלתי לראות את הקשר בין האדמה, התרבות, והמלאכות שקשורות אליהן. התחלתי להבין שלימוד מלאכות מסורתיות הוא לימוד של חיי הא/נשים, ושהמלאכות הן כמו מילים, העוזרות לנו לתקשר ולהתקשר באופן ייחודי.
חג'ה עיישה ז"ל מדגימה שזירה מול המצלמה… 1996, סוסיא.
במחקר לכתיבת הספר קליעה מדור לדור הבנתי שיש גם קשר בין הצד המילולי של התרבות – פתגמים, שירים, סיפורים, לבין המלאכות השונות. לכן כללתי בספר סיפורים, פתגמים וקטעים מהמשנה ומהתלמוד, הקשורים בסלים.
אבל הבנות תרבותיות לא נוחתות עלייך ביום אחד, וגם לא בשנה אחת. בכל ביקור אצל מורה הבנתי עוד קצת דברים שלא הבנתי קודם. ההתבגרות (קצת) ותרגול שיטה שנקראת ווייס דיאלוג (הרבה) מאפשרים לי לראות באופן בהיר יותר, וגם כואב יותר – טעויות שעשיתי בשל חוסר ההבנה או חוסר הרגישות שלי, וגם טעויות שעושות/ים אחרים/ות, בשל חוסר הבנה. זה כנראה בלתי נמנע…
לצערי אצלנו, אולי יותר מאשר במקומות אחרים לא מדובר רק בהבנות תרבותיות, שחסרות בדרך כלל, אלא גם בשחייה (או טביעה) במים העמוקים והמעופשים של המצב המדיני והפוליטי. וכל כך קל לעשות כאן טעויות…
אבל גם עם הטעויות, המפגשים שלי עם המורות והמורים שלי – רובם/ן ערבים/ות זקנים/ות – תמיד היו מרתקות עבורי הרבה מעבר ללימוד המלאכה עצמה.
וזו לא רק התרבות האחרת אלא גם הגיל האחר.
הבנתי – מאוחר מדי – שעלי להכות על חטא על כך שלא ראיינתי יותר את סבתי, שנולדה בירושלים העתיקה ב1900, וגם את סבי וסבתי מהצד השני, שעלו מפולין.
פעמים רבות תלמידות/ים מספרות/ים לי שבעקבות הלימוד איתי, או שמיעת ההרצאה שלי, הן התחילו להתעניין בחיים של סבא או סבתא שלהם/ן, ולרשום דברים שסיפרו להם/ן. זה כמובן משמח אותי מאד מאד. שכן אלו לא רק המלאכות המסורתיות שנעלמות. תרבות שלמה נעלמת איתן. החברות המסורתיות עוברות שינויים עצומים בקצב מסחרר, בלי שנספיק לתפוס אפילו כמה הרבה אובד. שפות, מיומנויות, צורות מחשבה מסויימות,תפיסות מציאות מסויימות, הכרה והבנה של המרחב – כל אלו נעלמות כשהתנאים החיצוניים משתנים. במובנים מסויימים זה טבעי – העולם משתנה תמיד. במובנים אחרים הקצב המהיר של השינויים העכשוויים איננו טבעי, ומותיר חללים רבים. (תרתי משמע).
פאיזה אבו עמרה, ז"ל מורתי האהובה כל כך, מלמדת אותי משהו.
ואיך כל זה קשור לגבינות?
זמן קצר לאחר שהתחלתי ללמד מלאכות באופן שהפך מרכזי בחיי, בערך לפני 18 שנה, חשבתי שהדבר הנכון ביותר יהיה ללמד אותן בתוך וכחלק מן ההקשר התרבותי שלהן, וזה משהו שאני עצמי לא מבינה מספיק, ולא יכולה לעשות באופן שיספק אותי.
חשבתי שהטוב ביותר יהיה לנסות ולהביא תלמידות/ים אל המקור. כלומר – לאלו שלימדו אותי, ככל שזה מתאפשר. זה לא דבר פשוט לעשות. זה לא רווחי מבחינה כספית, זה כרוך באלף ואחת שאלות, תיאומים, הכנות, נסיעות. וגם המורה צריכה להיות בעלת אישיות מיוחדת כדי להסכים לכך.
יש סיפורים על ההרפתקאות שהיו לי בהגעה לחלק מן המורים שלי, שעדיין לא סיפרתי כמעט לאף אחד/ת. חשבתי לספרם בהשקות לספר שלי, אבל בסוף פחדתי… אני כותבת את זה כדי להסביר שמספר האפשרויות שבכלל היו לי, להזמין תלמידות אל המורים/ות שלי היה קטן למדי.
אבל כשזה קרה, וסדנא כזו אכן התרחשה – הרגשתי סיפוק אדיר, למרות כל הקשיים שהיו מאחורי הקלעים.
צילום מהסדנא הראשונה לאריגה בנול קרקע בדואי עם חג'ה אמנה ז"ל בעוג'א, ליד יריחו. 2007
אני מאמינה גדולה במפגשים ובהכרות. ברור לי שגזענות היא צורה של פחד, ושבעיות רבות, כולל דעות קדומות ורעיונות שגויים נובעות מחוסר הכרות ומחוסר הבנה. ואם לא – אז מחוסר הכרות עמוקה ומחוסר הבנה עמוקה (של האחר/ת או של עצמי)
הסדנאות בהן תלמידות ותלמידים יהודים/ות למדו מלאכה מבעלות מלאכה ערביות התגלו פשוט כמופלאות. המורות בסדנאות הללו לא היו בדרך כלל מורות מדופלמות אלא פשוט נשים מבוגרות שחיו את חייהן במציאות בה צרכי הקיום הבסיסיים שלהן כללה מלאכות שונות. הן לא ממש "לימדו" כפי שהיינו מצפות מ"מורה", אלא הרבה יותר מזה. הן אפשרו לנו להציץ לחייהן, לביתן, למשפחתן. בסיטואציה של סדנא מאורגנת זו כמובן רק הצצה דרך סדק צר, אבל הסדנאות שערכתי היו תמיד בקבוצות קטנות מאד, שאפשרו מפגש אינטימי תוך ישיבה סביב מגש אוכל במרחב קטן.
מגשי האוכל משותפים לכולם/ן…
לאחר זמן מה, נוספו גם הסיורים להכנת הגבינות. יזמתי אותם כשהבנתי שגם המיומנות הזו הולכת ונעלמת מהמציאות הביתית. החביצה במחבצה מעור עז כמעט ונעלמה היום לגמרי. גם אלו שעשו זאת באופן יומיומי לפני 10 שנים עוברות היום לשימוש במחבצות חשמליות. נאדות העור מפנים מקום לדליי הפלסטיק. החשמל הסולארי מגיע גם לקהילות קטנות ומבודדות, ומאפשר פחות עמל.
חביצה בנאד עור אצל החג'ה שארה ז"ל
הסיורים הללו הם קצרים, יחסית לסדנאות בנות היומיים, ובהתחלה היו לי חששות. פחדתי שבסיור קצר ההתרשמות תהיה מעוותת. שבהצצה חטופה כזאת לחיים כל כך אחרים משלנו, אין ספק שאי אפשר לקלוט ולהבין אפילו חלק זעיר מהמציאות המורכבת. אבל מתגובות המשתתפים/ות הבנתי שלפעמים מעט זה הרבה. שמפגש בן כמה שעות, שלי נראה קצר מדי, הוא כל מה שהם/ן מסוגלים/ות או רוצים/ות להכיל. לרבים/ות זו היתה פעם ראשונה שהם/ן מבקרים/ות בבית פלסטיני, מתארחים/ות אצל משפחה פלסטינית, או מגיעים/ות לכפר לא מוכר או לאזור בלתי מוכר להם/ן ב"שטחים", או אפילו לבית בכפר בדואי בגליל או עיירה בדואית בנגב.
גם עבור בני ובנות המשפחה המארחת, המפגש שנוצר היה פעמים רבות הזדמנות ראשונה לשבת עם קבוצה של יהודים/ות ממקומות שונים בארץ, רובם הם/ן ולשאול שאלות סקרניות על החיים שלנו. כשישבנו לעלעל חוביזה ביחד, נשאלו שאלות ביישניות על יחסי גברים ונשים "אצלנו". כשהן מראות לנו איך הן מגלגלות את הג'ירג'יב ( הלבן היבש ) לחרוטים יפהפיים ושומעות את קריאות ההתפעלות שלנו – מתחזקת אצלן ההרגשה שאולי באמת יש משהו יפה בתרבות של הסבתות שלהן. יפה ומעניין במידה כזו שא/נשים זרים/ות מכל הארץ יבואו לראות את זה, לקרוא קריאות התפעלות ואפילו ישלמו על כך כסף, וינסו ללמוד. נסיונותינו הכושלים לרדד את בצק הפיתה גרם להן לצחוק רב, שהרי הן עושות זאת מגיל 15 יום יום.
ככה זה נראה כשאנחנו מנסות…
כמובן שהכל הרבה יותר מורכב מאשר הצורה הפשטנית בה אני כותבת כאן את הדברים. מפגשים בין א/נשים הם תמיד מורכבים יותר ממה שאפשר לכתוב עליהם, ובמיוחד כשאלו מפגשים בין א/נשים שחיים בצורה כל כך שונה, מדברים/ות בשפה שונה, ושייכים לקבוצה אתנית שונה. ובארץ – נוספת על כך גם המורכבות של המפגש בין יהודים/ות לערבים/ות.
אבל בשלב של ההצצה הראשונית, המורכבות שמאחורי המפגש איננה חשובה כל כך. ברור שמי שמגיע/ה לסיורים הקצרים, וגם לסדנאות של יומיים ושלשה לא מתחיל/ה אפילו להבין את החיים של מארחינו. לימוד מלאכה דורש זמן, והסדנא היא רק שער הכניסה. ועדיין, המפגש הוא בעל ערך רב מאד בעיני. גם עם הא/נשים וגם עם המלאכה. המפגשים הראשונים שלי עם המלאכות ועם אלו שלימדו אותי אותן היו עבורי משני חיים. הם יכולים להיות משמעותיים למישהו/י גם בהצצה חטופה בסיור או בסדנא. היו כאלה, שההשתתפות בסיורים או בסדנאות הללו אכן היתה עבורם/ן נקודת מפנה בחיים, ובודאי- סיבה טובה למחשבה ואף לשינוי דעות. לפעמים המפגשים הראשוניים הללו לא נעצרו שם. היו תלמידות שחזרו שוב, לבד, אל המורה שהכירו בסיור או בסדנא. מסיבות שונות. לפעמים כדי לקנות עוד מוצרים, לפעמים כדי להמשיך בלימוד, לפעמים מסיבות אחרות. ויש גם מקרים של ידידות, שהמשיכה ונרקמה לאחר ההכרות הראשונה. בעיקר עם הצעירות של המשפחה, אלו שיש להן טלפון נייד ווטסאפ…
(ושבשום אופן אי אפשר להעלות צילומים שלהן לרשת)!
בביקורי האחרון בחמם אל מאלח, שם אנחנו עורכות עכשיו את הסיורים ללימוד הכנה של גבינות ערביות, שמעתי שאחת המשתתפות בסיור של לפני כשנה שומרת על קשר מתמשך עם אחותה של אחת ממארחותינו. האחות היתה מגיעה ברגל מהמאהל שבמעלה הכביש כמעט בכל פעם שערכתי את הסיורים הללו כדי לעזור, (זה מן הסתם מה שהיא אמרה לאמה) ולדעתי – בעיקר כדי להיפגש, להכיר, ולהרחיב אופקים. שתי הנערות, שהיו בערך באותו גיל התיידדו עוד בסיור, ועכשיו נודע לי שהאחת הוזמנה ואף הגיעה לחינה ולחתונה של רעותה.
קטיף משותף של חוביזה לארוחת צהריים נותן הרבה אפשרויות לשיחות הכרות בלתי מחייבות.
פעמים רבות אני חושבת בצער ששימור המלאכות המסורתיות בהקשרן התרבותי המקורי (אם יש דבר כזה) הוא עניין אבוד. שכל מה שאני יכולה לעשות הוא רק להאריך את גסיסתן. בזמנים אלו הידיעה שהערך המוסף של הסיורים והסדנאות עם בעלות המלאכה הוא הכרות, חיזוק אישי ותרבותי, ואפילו סוג של שינוי חברתי, גורמת לי לחשוב שאולי זה בכלל לא ערך מוסף, אלא ערך חשוב, העומד בפני עצמו.
מלאכות הקשורות באוכל נשמרות בדרך כלל זמן רב יותר ממלאכות שאת תוצריהן קל להחליף במוצרים תעשייתיים זולים. אבל גם דרכי הייצור של המזון המסורתי משתנות, כבר עכשיו, מול עינינו. קשה לדעת מה יישאר מהאופן המסורתי, נטול החשמל, של הכנת המוצרים בעוד דור אחד, אפילו.
ו…כן, אני כותבת את זה כדי להאיץ בכם/ן. בהחלט. אם יש לכם/ן עניין בגבינות ובמוצרי חלב שאולי לא טעמתם/ן מימיכם/ן ואולי אפילו לא שמעתם/ן עליהם/ן – בואו! אם יש לכם/ן עניין להרחיב אופקים – בואו! אם אתם/ן רוצים/ות להציץ לרגע לחיים של משפחה בדואית פלסטינית ולראות מקרוב איך זה נראה – בואו! אל תדחו למועד שזה יהיה כבר מאוחר מדי.
בגלל שאני במסע רגלי עם חמור ועגלה, ללא חשמל וללא גישה קבועה למחשב כרגע מסובך לי לארגן בעצמי את הקבוצות.
אז
ארגנו כמה חברים/ות, בני/ות משפחה, או שכנים/ות ובואו!
צריך קבוצה של 8 מבוגרים/ות (הסיור מתאים מאד גם לילדים/ות)
או תשלום מינימלי של 1500 שקל.
בחודשים פברואר ומרץ 2023 – עד תחילת הרמדאן – אפשר להתארגן על הסדנא להכנת גבינה ערבית (ג'יבנה, או – הגבינה לכנאםה)
הפרטים כאן.
ומסוף מרץ ועד יוני אפשר להתארגן על סדנאות של חביצה בסוסיא ועל סדנאות של הכנת סמנה ורשוף באום אל חיר.