כבר 17 שנה, כמעט בכל שנה, אני מלמדת בסמינר ים המלח של המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל. הסמינר התחיל כיוזמה של עמי דרך ז"ל, שהיה ראש המחלקה, וממשיך כמסורת השומרת על קו כלשהו של מלאכות "low-tech" במקום הנמוך ביותר בעולם. אני מחבבת את הארוע ואת הרוח היצירתית שלו, ואת ההזדמנות להגיע לחוף ים המלח, לפחות פעם בשנה. כמעט תמיד אני מלמדת שם קליעה. מדי פעם יש לי מפגשים מעניינים ומיוחדים, ועל אחד כזה אני רוצה לכתוב עכשיו.
ובכן, השנה, (2023) ביום השני של הסמינר ניגשה אלי סטודנטית ואמרה שיש לה משימה. סבא שלה, שמואל משה, נולד בבגדד, וכשהיא סיפרה לו שבכוונתה להשתתף בין השאר בסדנת קליעה, הוא אמר לה שיש משהו שהוא זוכר בגעגועים מילדותו, ואם אפשר – שתכין לו. מדובר בסל קטן מסנסנים, כך היא אמרה, שהיה מלא בתמרים, וניתן כמתנה לילדים. (אני מקווה שגם לילדות). "מסנסנים"? שאלתי אותה בחוסר אמון. "את בטוחה?" ובכן, לא, היא לא היתה בטוחה. רק שבסמינר הזה התקבעה איזו הנחה מוטעית שקליעה נעשית תמיד בסנסנים, או במילים אחרות, שסנסנים הוא השם לכל חומר קליעה… (והנה מה שאני תמיד מזהירה מפניו – התקבעות של רעיונות מוטעים על בסיס משהו שראינו פעם – פעמיים או שלוש). אמרתי לה שככל הידוע לי בעיראק לא קלעו בסנסנים בכלל, וכך גם ברב ארצות התמר האחרות, ושאני חושדת שמדובר בחוסר הבנה שלה. ביקשתי שנצלצל לסבא שלה ונשאל אותו.
תפסנו אותו בטלפון בזמן שהוא לא היה ממש פנוי, אבל הצלחתי לשוחח איתו בקצרה. הוא אמר שקראו לזה ג'רידי תמר, שמשמעותו – לא נעים להגיד – עכברוש התמרים. הנשים היו מכינות אותם כדי להביא בהם כמה תמרים לשמח את הילדים. (לא שאלתי על הילדות). הוא לא זכר ממה הסלים היו עשויים. הוא בן 85, וזה היה לפני 80 שנה. איחלתי לו חיים ארוכים וטובים, וליתר בטחון צלצלנו גם לאחיו. הוא זכר משהו אחר. סל שנקרא לדבריו סימבל, והיה עשוי מקש של עשבים כלשהם, כך אמר. יותר מפעם אחת שאלתי אם החומר היה מעץ או מעשב, והוא ענה שמעשב. אבל השם סימבל הזכיר לי את השם זמביל, אותו אני מכירה ככינוי לסל גדול יותר. לא חשבתי שבכך מדובר.
מדבריו של שמואל ניחשתי משהו. בסיני היו נעשים סלים קטנים מכפות תמרים, שנקראו דוחל, ושימשו למטרה דומה – אריזת כמות קטנה של תמרים כדי לתתם כשי צנוע. הסל נעשה בחופזה, והיה מעין אריזה חד פעמית. בספר שלי – קליעה מדור לדור –יש צילום של סל כזה, אותו קלעה מיכל רז למברגר, שגם לימדה אותי את קליעתו. חשבתי שיש סיכוי סביר שג'רידי תמר העיראקי הוא אותו הדבר כמו הדוחל מסיני. הצעתי לרותם, הסטודנטית, שתצלם את התמונה מהספר ותשלח לסבא שלה, ובכל מקרה, שאלמד אותה להכין כזה – זה לא מסובך. שלחתי אותה להביא כף תמר מאחד העצים הפזורים בחוף, ולמרות שהעלעלים של הכף שהביאה היו קצת קצרים, הצלחנו לקלוע שתי דוגמאות של סלים קטנים, כך שהיא הבינה את הטכניקה.
היום נגמר, ואני נסעתי למעיינות החמים. למחרת בבוקר ניגשה אלי רותם בשמחה, וסיפרה שסבא שלה קיבל את התמונה, ושאכן – זהו הסל! בינגו! הוא גם תיקן את השם לג'רידי נחל. (נחל בערבית הוא שמו של התמר), וגם נזכר שהתמרים בסל היו מתוקים מאד, ודבשם נטף מהחורים. זה, אגב, הסילאן האמיתי – נוזל התמרים המתוק, הנוטף ללא כל חימום. רותם בדיוק ראתה שהורידו בחוף איזו כף עם עלעלים קצת יותר ארוכים, וקלעה לסבא שלה ג'רידי נחל כמו שצריך.
כמה ימים אחר כך קיבלתי ממנה את זה:
א
נכון שזה סיפור יפה עם סוף טוב?
סיפור מגניב ממש ומשמח מאוד!