שלום לכולם/ן!
בגלל שהחדשון הזה ארוך ומורכב, ויש בו הפניות לכלמיני סיפורים צדדיים, החלטתי שהפעם, כמו בספר עם הערות, אשים את הקישורים לכל ההפניות בסוף.
המסע הזה הוא המסע הששי שלנו עם חמור או אתון ברחבי הארץ, והמסע הרביעי עם עגלה. בכל אחד מהם שמחתי, למדתי, ונהניתי. תמיד הרגשתי את החופש שביציאה מכל מסגרת, אבל הפעם – תחושת החירות עמוקה ממש. עמוקה עוד יותר.
אולי כי אין לנו שום יעד או זמן לסיום – אין לנו כבר ילד או ילדה שרוצים לחזור לבית ספר ולחברים/ות, אין שום דבר שכובל אותנו או קורא לנו לחזור אליו, ואני מרגישה חופשייה כציפור דרור. אני מאושרת מאד.
כשאני מנסה להבין את זה אני רואה שלחופש יש דרגות, רמות ושכבות. קראתי פעם ריאיון עם אנואר סאדאת, שסיפר שדוקא בזמן שישב בכלא הוא הבין שהחופש שלו לא קשור כלל בנסיבות החיצוניות של החיים, אלא רק באמונה באלוהים ובמצבו הפנימי. תיאורטית אני מבינה את זה, אבל במציאות אני לא שם. היציאה שלנו למסע שחררה אותי מכל כך הרבה דברים, ולכל אחד מהם יש השפעה עצומה על תחושת החופש שלי.
דבר ראשון השחרור מהמחשב, מהפייסבוק ומווטסאפ! אני אמנם משתמשת בהם לעתים (הנה, כמו עכשיו), אבל הם לא רודים בי. רב הזמן המכשיר הנייד שלי במצב טיסה, ומשמש אותי רק כשאני ממש צריכה או רוצה, וזה לא כל כך הרבה. אני חופשיה להיות נוכחת במלאות במקום בו אנו נמצאים, ולשים לב למה שסביבי במציאות הטבעית, ולא במציאות הוירטואלית. מדי פעם אני מתעדכנת בשלום ידידי וידידותי, נכנסת למעט הקבוצות שנשארתי בהן בווטסאפ, מתעדכנת בפייסבוק לרבע שעה, ונזכרת כמה שואב זה יכול להיות, ואיזה מזל שאין לי איך להטעין את הטלפון, כי ההטענה בשמש איטית יותר מקצב הבזבוז של הבטריאה בגלישה. חשוב לי מדי פעם לשמור על קשר גם איתכם/ן – קוראי וקוראותי הנאמנים/ות, אך כפי שראיתם/ן – גם זה לא הרבה… אחד הדברים המדהימים שנוכחתי בהם הוא שברגע שאני בקשר עם המחשב ועם חשמל, כלומר – ברגע שזו אפשרות- הצורך הזה להיות בעניינים מתעורר, ואיתו תחושה קלה של לחץ, של פחד להפסיד, וכל מה שכולנו מכירים/ות…
השחרור מהצורך לעבוד הוא ענק! ההוצאות שלנו קטנות מספיק כך שלמעשה אם אני לא רוצה לעבוד אני לא צריכה. יש לי דירת חדר קטנה בירושלים, והשכירות ממנה מכסה את כל הוצאותנו, שהן בעיקר אוכל. שלמרות מה ששומעים/ות בתקשורת הוא לא יקר! נכון שבחורף חלק גדול מהירקות שלנו לוקטו בחינם בטבע, ואולי זה היה חסכון גדול, אבל בכל מקרה אוכל בסיסי איננו יקר כאן! ואנחנו אוכלים מעולה! יש כמובן תשלומים לביטוח לאומי, ביטוח בריאות, ביטוח לאוטו, שמדי פעם אני משתמשת בו, אבל גם אלו אינם גדולים אצלנו (שכן גם כשגרנו בבית הקפדנו על הכנסות נמוכות והוצאות נמוכות)
מדי פעם מתחשק לי ללמד. אני בעיקר מתגעגעת לאוירת המלאכה בצוותא, שנוצרת בסדנאות, וגם למפגשים האנושיים עם א/נשים שונים/ות. וזה קורה. קצת. יצא לי להדריך כמה סדנאות תוך כדי טיול, ובעיקר – הגיעו אלי תלמידות לשיעורים פרטיים שלא דרשו ארגון מסובך. זה ממש כיף! אם אתם/ן רוצות/ים – אתם/ות מוזמנים/ות! מס הנייד שלי 0506962403, ואני בודקת הודעות ווטסאפ מדי כמה שעות. אפשר גם לצלצל לנייד של עדו – 0546015179. לפרוצדורה המייגעת והמלחיצה לעתים של פרסום, שיווק, ומעקב אחרי ההרשמה אני לא מתגעגעת, ולכן מרשה לעצמי לוותר על זה כרגע. הרבה א/נשים מדברים/ות על "חופש כלכלי" שאפשר להשיג אם רק … תעשו ככה וככה וככה… ובכן – יש לי כרגע חופש כלכלי מלא עם הכנסה חודשית של 3000 ₪! (ולרגע אני לא מזלזלת במזלי הטוב על כך שההכנסה הפסיבית הזו קיימת). כל מה שאני עובדת מעבר לזה – בונוס ומותרות, כמו נסיעות באוטו… אני יכולה להרשות לעצמי לא לחשוב על כסף כמעט בכלל. לא לדאוג להווה, ולא לעתיד, אלא פשוט לחגוג את הרגע המקסים של היותנו. אני מכירה כמה אנשים שזה מצבם גם עם חובות, אבל אני לא אחת מאלה. עבורי זה שאין הוצאות זה מה שמאפשר לחיות גם ללא הכנסות. כלומר – לא להרגיש שאני צריכה לעבוד.
פעמים רבות כשאני חושבת או נשאלת על מלאכות היד של פעם, שהיו עתירות עבודה באופן בלתי נתפס, אני נענית ועונה שבעבר העבודה העיקרית היתה בשביל אוכל. כלומר – באמת רק אוכל. לא פלאפון ואוטו ובגדים, לא ביטוח לאומי וביטוח מנהלות וביטוח בריאות ומחשב ופסיכולוגית. נראה לי שבהרבה אזורים עבודה בשביל אוכל בלבד לא היתה משעבדת. לפחות לא באופן כזה שלא ישאיר לנערות זמן לרקום…
הרקמות הפלסטיניות של לפני 1948 היו בלתי נתפסות מבחינת העושר, ה"קוטן" של הצלבים שנרקמו, והזמן שהושקע בהן.
הצילום הזה הוא של שמלה מבית דג'אן ככל הידוע לי,
אז גם לי יש המון המון זמן . גם ליצירה, וגם לשטויות. גם לדברים שאולי אף פעם לא יימכרו. גם לשחק בכלמיני רעיונות כמו למשל לארוג פטריות… נכון, אני תמיד כך, אבל מי שמכיר/ה אותי יודע/ת שלפעמים זמן היצירה הזה, שאני אכן צריכה אותו, נחווה על ידי כ"גניבה," של זמן, מתוך הזמן שאני מרגישה שאני צריכה לעבוד בו… וחוץ מזה, לא הזכרתי את שפע הזמן שיש לנו באמת לא לעשות כלום. רק להסתכל בשמיים, בתנועת הקנים ברוח, ובקפיצות הדגים מהמים.
כשישבנו ליד המעיין האחרון בו ישבנו, החקלאים בדיוק חרשו והשקו לפני שתילת עגבניות, וכל השטח התכסה בפטריות דיואיות יפהפיות, שחיו יום אחד ואז הפכו לדיו שחורה והתאדו… הצלחתי לתפוס כמה מהן לתוך רצועה ארוגה…
אבל נראה לי שהחופש הגדול ביותר שאני חווה הוא החופש מ"צריך", באופן כללי. מישהי פעם הגדירה חמץ כ" חייבת מוכרחה צריכה". ודרשה כי החירות של הפסח משמעה להיפטר מהחמץ הזה. בתרבות שלנו, להיות במצב פנימי בו את מרגישה שאינך צריכה לעשות דבר הוא עניין די נדיר, אני חושבת. נראה לי שבטיול הזה אני מתקרבת למצב הזה במידה הרבה ביותר שידעתי מימי. עלי לזקוף חלק מהעניין גם לתרגול של שיטה הנקראת "ווייס דיאלוג", אותה אני מתרגלת די באינטנסיביות בחמש השנים האחרונות בהדרכה ובליווי אוהב של אורה גבריאלי. ההכרות המכבדת עם דמויות פנימיות – הכרות של ממש, לא רק הידיעה שהן קיימות – מאפשרת לשינוי משמעותי מאד להתרחש. יחד עם זה, ברור לי שזה לא רק עניין פנימי, ושהנסיבות החיצוניות משחקות תפקיד מרכזי בתחושת החירות העמוקה.
רב הזמן אנחנו לבד בטבע, רק אנחנו, משוחררים מנורמות חברתיות וממה יחשבו עלינו ומדברים כאלה, וזה מאפשר לי, למשל, לתת דרור גם לצדדים הפראיים הברבריים שלי… ככל שעובר הזמן התחושה מעמיקה. אבל זה לא שנעשינו אנטי-סוציאליים. אנחנו דוקא שמחים לפגוש עוד א/נשים, שמחים בחברה, רק שאני בהחלט ערה לכך שיש הבדל בתחושת החופש בין המצבים. ברור שהחיים בחברה דורשים פשרות על החופש האישי של הפרט. העניין הוא, שיש לי איזו הרגשה דקיקה שקשה לי להסביר, שתחושת החופש יכולה להתפשט, גם כשאני בחברה, ושמשהו ממנה יכול גם לעבור הלאה, לאלו שאיתי. כל הזמן א/נשים אומרים לנו שאנחנו השראה, ואני לא מבינה למה הכוונה. אני מקווה שלזה…
ועכשיו – תפנית קלה בעלילה… בזמן שאני כותבת את הדברים (על נייר) אנחנו שבויים כאורחים (כלומר לא ממש חופשיים) אצל משפחה בדואית בצפון הבקעה. אותה משפחה שהזמנתי אתכם/ן להגיע אליה לראות את ייצור הגבינות ומוצרי החלב המסורתיים. לצערי הגדול כמעט שלא היתה הענות בחודשיים הללו, בהם חנינו כל כך קרוב. ההפסד כולו של מי שלא בא/ה, ובגדול! אבל בזכות שתי הקבוצות שכן הגיעו, היתה לנו הזדמנות לקנות אצלן גבינות מצויינות, זיבדה ושנינה, במחירים המצחיקים בהם הן מוכרות אותם, ונהנינו עד אין קץ. ואם לא מספיק מה שאני כותבת, הנה תמונה של עיינה מתמוגגת מהטעם.
החיבה שלי עצמי לזיבדה היא עצומה. אז כשהזיבדה והגבינות נגמרו לנו, קצת לפני תחילת הרמדאן ,החלטנו בצעד נועז להפריד את פסח מהעגלה, וללכת אליהם דרך ההרים – רק עדו ואני והחמור עם קצת ציוד על גבו. להיפרד (בננו קים נסע להשתתף בצוות ההקמה של ,אבני דרך",). חשבנו שאצלם, בארץ החמורים, נוכל להשאיר את פסח, ולנסוע ל"פוס-טיול" בנגב, בהתכנסות המלאכות. הסיבה העיקרית שרציתי לעשות את זה היא שבאחד הערבים קיימנו ערב זיכרון לזכרה של פאיזה אבו עמרה, מורתי האהובה לאריגה בדואית. אנחנו רוצות להוציא ספר לזכרה, וזו היתה יריית הפתיחה. על המבצע הזה בטוח שעוד תשמעו ממני רבות, ואת הקישור לתמיכה בפרוייקט אשים בסוף החדשון.
ובכן, התכנית התבצעה בשלמותה, עם סטייה קלה. עדו ואני הלכנו בנופים הפראיים שליד הירדן, עברנו את מעבר הבקעה, ואז המשכנו בדרכים ההרריות והיפהפיות לכיוון חמאם אל מליח, שם הם גרים. בילינו ארבעה וחצי ימים עם המשפחה החמודה הזאת, ואז נסענו לנגב בעוד פסח יוצא למרעה עם אחד הילדים ששמח לקחת עליו אחריות. את ה"חופשה מהטיול" סיימתי בהדרכה בסמינר ים המלח של המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל. את מה שהתרחש שם עם סל התמרים העיראקי של סבא שמואל כתבתי באתר שלי ב"שבו ואספר לכם/ן", שזו עמודת הסיפורים באתר, ואשים את הקישור אליו בסוף.
כאן צילמתי את פסח עובר את מעבר הבקעה, כדי שאם נצטרך להוכיח שהוא לא חמור פלסטיני, נוכל להראות מאיפה הוא בא…
העיקוף הזה בעלילה בא להסביר שכמאמר הפתגם הבדואי "א(ל) דייף אסיר אל מעזב" (האורח הוא אסיר של המארח) בהתארחות אצל א/נשים יש באמת משום הויתור על רוח החופש. אבל עשיתי את זה במודעות ובשמחה. כי היה מרתק אצלם. זה כל כך מעניין ומלמד לראות מקרוב את החיים של משפחה אחרת, שהערכים שלה כל כך אחרים משלנו, אורח החיים, המצב, הדת, המנהגים – כל כך אחרים. למדתי המון, וצברתי המון התרשמויות מעניינים יומיומיים קטנים, שנחרטו בי. כמה, לדוגמא:
כוס שלמה של חלב נשפכת במטבח על ידי אחד הילדים. הארוע עובר ללא שום תגובה. כלום. אפילו לא מבט נוזף. שום תנועה. החלב נספג באדמה, שהיא "רצפת" המטבח. הילד לא אומר כלום ולא עושה כלום.
ילד בן שנתיים ניגש אל אחותו התינוקת בת ארבעת החודשים בכל פעם שהיא בוכה, ומרגיע אותה. הילד הגדול יותר בשנה, שהוא בן דודה, גם מרים ומערסל אותה כשצריך.
כבשים ועזים שהגיעה שעתן ממליטות בכל סביבת המגורים – בדיר וגם מחוצה לו – כעניין שגרתי. זה נראה כאילו אף אחד/ת לא שם/ה לב, אבל ברגע שאחת מהן קצת "נתקעת" (זה קורה לפעמים גם לחיות) מישהו – בדרך כלל מהמשפחה שהממליטה שייכת לה, וזה יכול להיות גם נער בן 14, ניגש אליה ו"מיילד" אותה בהתערבות מזערית. ואז ממשיך הלאה כאילו כלום לא קרה.
מי שרוצה לאכול ביצה בזיבדה (מממ… זה מעדן שאין כדוגמתו) צריך לחפש היכן הטילו התרנגולות באותו בוקר. אפשר להגיד שהילדים מתחרים על מי ימצא את הביצים, ולמי שיש מזל, ויציץ באיזו פינה חבויה במטבח, שם התרנגולות אוהבות להתחבא – עשוי למצוא כמה…
יכול להיות שלא תבינו מה אתם/ן רואים/ות פה. אבל אפשר לנסות…
המוות נוכח באותה טבעיות. טלאים שמתו הופכים לארוחות של הכלבים לעיני כל וחיש קל לא נותר מהם דבר. כשבעלי חיים גדולים יותר מתים הם מפורקים על ידי הכלבים יותר לאט, אבל גם מהם לא נותר בסוף דבר פרט לעצמות בואדי.
האדמה, הגשם, הבוץ, הגללים, הזבובים – נוכחים כל הזמן בכל מקום. אין בית סגור, אין מטבח מוגבה, אין כיור, אין כמעט ארונות סגורים. אין מים זורמים, כן? אין קו חשמל. מעט החשמל שיש הוא מהשמש. תרנגולות, חתולים, ושלשה עד שלשה עשר תינוקות פעוטות וילדים מסתובבים באופן קבוע באזור המטבח סביב האש הפתוחה הדולקת רב הזמן. כולם מחפשים ואף מוצאים, לרב, מה לאכול, או מחפשים ואף מוצאים מה לקלקל או להשחית. לעתים נכנסת לתמונה גם איזו עז או כבשה שלא גורשו בזמן. הכל חי. נעירות החמורים, קריאות התרנגולים, קרקורי התרנגולות, פעיות הכבשים והעיזים הטלאים והגדיים, נביחות הכלבים, בכי התינוקות, צעקות הילדים, ציוצי הציפורים, רעש המכוניות מהכביש הסמוך, קולו של תרנגול ההודו של השכנים הפלאחים, והרדיו הפתוח של הסבתא, בו מתנגנת כל הזמן איזו תפילה מוסלמית – כל אלו מתערבבים זה בזה בכל שעות היום וגם בחלק משעות הלילה.
בכל רגע נתון, אפשר לראות כמה חמורים בשטח. למשל בתמונה הזאת יש שלשה…
בתוך כל זה שתי הנשים הצעירות עובדות ללא הפסקה מבוקר עד לילה, והסבתא עובדת בבוקר, ופוקחת עין משגיחה וצופיה בכל יתר הזמן. הן קמות לפני אור ראשון, מביאות מים, אופות, משקות את הילדים, חולבות, מאכילות, רוחצות, מבשלות, מביאות מים, מייצרות מוצרי חלב, סוחבות, מדליקות את האש, מנקות, מאכילות, שוטפות כלים, מרגיעות או מנסות להרגיע, שוב מבשלות, שוב חולבות את הכבשים שחזרו להפסקה, שוב סוחבות מים, ובין לבין מרתיחות עשרות קומקומי תה עם עשרות רבות יותר של כוסות סוכר. מדי פעם יש להן זמן לשבת לשתות איזו כוס תה ולאכול. אלו אולי רגעי המנוחה היחידים שלהן משך היום.
היה מרתק להיות שם, וגם איך נגיד – קצת אינטנסיבי למי שבחרו להביא רק שני ילדים…
קים ואני חזרנו מ"החופשה מהטיול" חולים בשפעת. בנהיגה בדרך חזרה הרגשתי רע מאד, והייתי זקוקה למנוחה. וכך, במקום לנחות בחזרה ליד החמור שלנו, ביקשתי להתארח אצל חברה הגרה בהתנחלות לא רחוקה. כן, זה הולך להיות מורכב. כמו המציאות בארץ הזו. יש לי חברות וחברים שגרים/ות בהתנחלויות. יש לי גם חברה חרדית, וגם חברה ערביה. אני לא נמנעת מלהגיע לבית של אף אחת/ד, למרות שהיום יהיו דברים שלא ארצה לעשות בהתנחלויות, כדי שלא יתפרשו כתמיכה. זה בהחלט היה מקום שקט נוח ונעים יותר לנוח בו. וזה בהחלט הקפיץ לי את חוש הצדק לצפצופים עזים של חוסר נוחות. בעיקר בשל סמיכותם של הביקורים.
לחברים/ות הבדואים/ות שלנו אין מים זורמים, זוכרים/ות? אבל יש להם עדר, שצריך לשתות… חלק מהמים שלהם הם מצליחים לשאוב ממעיין סמוך, שהמתנחלים הקרובים עדיין לא השתלטו עליו. הם לא היחידים ששואבים משם מים, והתור לשאיבה מתחלק בין בני המזל שיכולים לעשות זאת. כי המעיין הקטן הזה לא יכול לספק מים לכולם. אלו מים מליחים מעט, שלא מתאימים לשתייה ולתה. את מי השתייה הם נאלצים לקנות במחיר של 20 שקל לקוב (!). כל אחד/ת מכם/ן קוראותי וקוראי היקרות/ים לא משלמ/ת יותר מ-7 ₪ לקוב אם לא עבר/ה את המכסה הראשונה. זה אומר שמישהו מביא להם מים במיכלית, וממלא להם את המיכל העומד בתחילת השטח שלהם. משם הנשים סוחבות את המים בדליים למטבח. כשהמים במיכל נגמרים – צריך למלא שוב. לתאם שוב, ולשלם שוב. מי המעיין שנשאבו נמצאים במיכלית, והצאן שותה משוקת קרובה. את המים מהמיכלית, שמשמשים לשטיפת כלים, לרחצה, לכביסה ולהשקיית הטלאים והגדיים שלא יוצאים למרעה, הנשים סוחבות בדליים למקום אליו הם צריכים להגיע. להערכתי כל אחת משתי הנשים הצעירות סוחבת כל יום כ-50-60 קילו מים, ועוד כמות כזו של חלב ולבן נוזלי.
עכשיו – אם יש יהודי/ה בארץ שחי/ה בלי מים זורמים בבית, גם אם הבית הזה הוא במצפה נידח בגליל, או בשטחים הכבושים, בהתנחלות שהיא בלתי חוקית בעליל – שי/תקום!
ובמשך כל הזמן הזה – האם שמעתי תלונה אחת מהנשים הללו? לא. שמעתי רק קצת סיפורים על חיפושים של הצבא באישון לילה, שכן חזון אחרית הימים רחוק מאיתנו, וצה"ל הוא לא בדיוק הנמר הרובץ עם הגדי. אבל המשפחה הזו היא בת מזל, המיקום שלה מניח אותם בשקט יחסי, והן אסירות תודה על כך. ויש להן לפעמים גם טוהות הנאה מסויימות מהקרבה למחנה הצבאי, כמו למשל פחיות של שוקולד למריחה… קבלת המצב כפי שהוא הגיעה אצלן לדרגת אמנות. בהרבה רמות ובהרבה מובנים. לא רק כאלה שקשורים לחוסר צדק. בכלל. זוכרות/ים את החלב שנשפך במטבח, למשל?
אבל אני לא כזאת. הגינות היפות והמטופחות בחצרות רחבות הידיים בבתים היפים בהתנחלות צבטו לי מאד במצפון, למרות שהיו כה נעימים לעין. המקלחת החמה שקים התקלח היא משהו שאני בספק אם האשה הצעירה שגדלה במאהל זכתה לו אי פעם בחייה. לא שאלתי. אולי לפני החתונה? אז כשבנה של חברתי סיפר שפעילות התנועה בחופשת הפסח היא "לשפץ" מעיינות בסביבה לא התביישתי ושאלתי ישירות את השאלה הרטורית – האם זה כדי למנוע מהרועים הערבים לגשת למעיינות הללו ולהשקות בהם את צאנם. זוהי פרקטיקה מקובלת, והשם "שיפוץ" מעיינות נשמע הרבה יותר טוב מ"גזל מים מהרועים הערבים".
במסע שלנו חנינו כמה פעמים ליד מים, וכמה פעמים לא. גם אם המים שחנינו לידם לא היו מים לשתיה – ההבדל הוא עצום! האפשרות לחיות עם מים זורמים בבית היא משהו שכולנו התרגלנו אליו ואנחנו מקבלות/ים כמובן מאליו. כל כך מובן מאליו שאנחנו שוכחים/ות לפעמים לסגור את הברז בזמן שטיפת הצלחות או צחצוח השיניים. ויש כאלה שגם לא חושבות/ים פעמיים לפני שהן/ם מורידות/ים את המים – באיכות של מי שתייה – בשרותים.
אז חשוב לזכור שהזכות הזאת והחרות הזאת היא בין השאר בגלל שאנחנו העם הנבחר. ואם מישהי/ו מקוראי הדברים הללו גר/ה בהתנחלות והגיע/ה באומץ עד לכאן – האם ידעת שלשכנים הערבים שלך אין מים זורמים? האם חשבת פעם איך הן מסתדרות? איך הם מסתדרים? האם ידעת שגם אם יש להם/ן ברזים בבית, הרי שהמים מגיעים במשאבות לגגות הבתים שלהם/ן לזמן מוגבל בלבד? ומה שהם מצליחים/ות למלא בדרך כלל מספיק בקושי לצרכים שלהם/ן, במיוחד אם יש להם/ן משפחה גדולה? האם חשבת אי פעם, אולי רק צל צילה של מחשבה – לתת להם/ן מים? רק מים. לא זכות הצבעה, לא יכולת לחזור לבית שלהם/ן, לא זכות תנועה חופשית. רק מים. זה לא תלוי בממשלה, לא בהחלטות מגבוה – רק ברצון האנושי לתת מים לשכן/ה.
אז אחרי לילה ויום של מנוחה בהתנחלות, בתנאים טובים ובארוח נפלא בהחלט לא פחות מהארוח הבדואי, בכל זאת הגיע הזמן לחזור לפסח החמור (שלמען האמת קצת דאגתי לו) אפילו שעדיין לא הרגשנו טוב. פסח היה בסדר גמור. הוא קיבל תשבחות רבות מהרועים, וגם קצת חינוך… המנוחה שם, כצפוי, לא היתה עניין פשוט, אף שבזכות הרמדאן הניחו לנו להכין לעצמנו את התה, וכך הצלחנו להתחמק משתייה של תרכיז הסוכר אותו מכנים/ות שם "תה". וכך, קצת מוקדם מדי, עשינו את דרכנו בחזרה בנופים המהממים של צפון הבקעה אל חיקו החם של עמק בית שאן, והתאחדנו עם עגלתנו שחיכתה בקיבוץ כפר רופין. את חג החירות נחגוג כאן, ואז – בתקווה שכבר נרגיש חזקים יותר – נתחיל לחפש את דרכנו החוצה לפני שכבר יהיה חם מכדי לזוז…
ועכשיו שני עניינים חשובים לסוף.
1 – בדרך לנגב עברנו בהר חברון, ומילאנו כל חלל שהיה פנוי באוטו בתוצרת מקומית משובחת, מהמוצרים שהאזור ידוע בהם. בבית אומר הידועה בענביה קנינו דיבס (דבש ענבים ללא סוכר, עתיר ברזל ומינרלים) מלבן, (לדר ענבים עם זרעי בר וסולת) ענבייה (ריבת ענבים שלמים) קצת תרכיז זערור (וואו! אבל זה עם סוכר) וריבת חבושים. קנינו גם שדה, אבל זה רק למי שהזמינו במיוחד. מי שרוצה להבין קצת יותר על מה מדובר –תיכף יהיו הקישורים לכל המידע…
בדרום הר חברון, אצל משפחה שמצבה לא שפר עליה כמו המשפחה אצלה התארחנו (שכל התוצרת נחטפת מהם כמעט ביום בו היא מוכנה בשל קרבתם לכביש הראשי) קנינו סמנה ועפיג (מה שמכונה היום אבן יוגורט). מהסמנה לא נשאר – כולה נמכרה בהתכנסות. אחרי הרמדאן, אם תהיה קבוצה שתתארגן – אפשר יהיה לערוך אצלם/ן סדנא להכנת סמנה, ואצל השכנות שלהם – סדנא לחביצה בנאד עור (!) הפרטים על האפשרויות הללו נמצאים באתר שלי ואשים קישורים בסוף. בגלל שאין לי גישה לחשמל ולמחשב יהיה לי קשה מאד לארגן ולפרסם ולרכז את הסדנאות הללו. אבל אם קבוצה תתארגן – אעשה מאמץ להגיע איתה. זה כדאי ושווה! אפשר ליצור איתי קשר דרך הווטסאפ, או בשיחה לטלפון של עדו – 054-6015179
והנה כבר עדכון: את החדשון אני שולחת בפעמיים, ואחרי הפעם הראשונה יש מישהי שמעוניינת לארגן את ההרשמה לסיור גבינות ומוצרי חלב אצל המשפחה בצפון הבקעה. התאריך שנבחר הוא שבת ה-29 באפריל, אחרי עיד אל פטר ואחרי יום העצמאות. אז הנה הפרטים: https://www.old-crafts.co.il/1G
כל המוצרים שקנינו למעט הסמנה, כאמור, הועברו לפרדס חנה, והם אצל גור רותם, שגם שילם עבורם ברב נדיבות, ולקח על עצמו למכור אותם. מספר הטלפון שלו 054-234-3966 אני מציעה לכם/ן ליצור איתו קשר ולקנות. רק מילה על הכמויות – לעצמנו קנינו שלשה קילו עפיג, שיספיקו לנו בערך לשלשה חודשים. מדובר על חלבון מרוכז, מחלב כבשים היוצאות למרעה. זהו מוצר שאפשר לבשל בו כל דבר. (כמובן לאוכלי/ות חלב). אצלנו אין תבשיל, כמעט, שהלבן לא נכנס אליו. אפשר לרסק אותו במעבד מזון ולשמור אותו כאבקה, כך שיהיה קל יותר להשתמש בו. אני כותבת את זה, כי כשהצעתי לא/נשים להזמין, היו כאלה שהזמינו חרוט אחד, ותהיתי למה זה יספיק להם/ן..
2 – אחרון אחרון חביב ו…לא יאומן! במהלך החורף השלמנו מהלך של קניית אדמה ביבנאל! למי שמכיר/ה אותי ואת ההסטוריה שלי עם אדמות יודע/ת עד כמה זה משמעותי. זו לא סתם אדמה, אלא אדמה ליד מים! קנינו אותה כשהיא זרועה בחיטה, ועד שבועות בכוונתי לערוך שם חגיגות פריכה, חגיגות קציר, וסדנאות קליעה שונות בקש חיטה. אין לי עדיין מושג איך ומתי אוכל לעשות זאת, אבל אני כבר כותבת, כדי שתוכלו לעקוב… אתם/ן כבר יכולות/ים לשמור את התאריך של ערב שבועות בבוקר. זה יהיה אחד התאריכים בו בטוח אהיה שם.
והנה הקישורים
סיפורי המסע הקודמים שלנו כאן https://www.old-crafts.co.il/rD (הטיול הראשון מירושלים להר חברון) וכאן https://www.old-crafts.co.il/sl (המסע הגדול מאביעזר לגליל)
הסיפור על סל התמרים של סבא שמואל: כאן:https://www.old-crafts.co.il/1Dl
מאמר על מוצרי הענבים המסורתיים: המלבן כאן https://www.old-crafts.co.il/Gt אם תחפשו תמצאו גם על המוצרים האחרים…
מאמר על מוצרי החלב המסורתיים כאן: https://www.old-crafts.co.il/kY
הסיור/סדנא לחביצה בנאד עור כאן https://www.old-crafts.co.il/10a
הסיור/סדנא להכנת גבינות וגם צפייה בהכנה וטעימה של מוצרי חלב אחרים (חביצה במחבצה חשמלית) כאן:
סדנא להכנת סמנה בלדייה, מועה ורשוף כאן https://www.old-crafts.co.il/1Dz
מאחלת לכולנו חג חירות שמח של יציאה לחופשי במובנים הרבים ביותר שאפשר להעלות על הדעת
יונית
|
|
שתפו בפייסבוק