שלום לכולם/ן
עברה עלינו שנה לא פשוטה. אני חושבת שהתמודדות כזאת או אחרת עם המלחמה לא דילגה כמעט על אף אחד ואחת בארץ, ונראה לי שאפשר בלב שלם לאחל שהשנה הבאה תהיה טובה מקודמתה.
למרות שכנוודים חופשיים הסתובבנו באזורים שהרגישו בטוחים, יחסית, והושפענו פחות, גם עלינו ועל נדודינו המלחמה השפיעה בדרכים שונות. אני לא מסכמת כאן את השנה, רק את החודשים האחרונים, של הקיץ, כי נראה לי שהפעם האחרונה ששלחתי חדשון של ממש היתה בפסח.
ובכן, את הקיץ כולו בילינו בעמק האלה. היה לי חשוב לחנות ולא לנדוד, מפני שהאחראית על הקבוצה של האתיופים/ות, איתה התנדבתי כשהיו מפונים במלון בירושלים, ביקשה שאגיע אליהם/ן לשדרות להמשך, ואני רציתי מאד לעשות זאת.
ובצדק. אני כל כך נהנית, ולומדת המון, שקשה לתאר.
טוויית כותנה
הקולמשיש של מנאייש
הסל הזה נקלע מחומרים מקומיים שהבאתי. זהו פרי של מחקר שעשיתי, שמטרתו להשתמש בצמחים מקומיים כתחליף לצמחים האתיופיים ששימשו לקליעה.
הערך של זה עבורן עצום, בעיני. לאחרונה הצטרפה אלינו גם עובד
ת סוציאלית נהדרת, שמשתמשת באוירה המרפאת שנוצרת מהעיסוק במלאכות הללו. כדי להעמיק את הריפוי עוד יותר. היא גם מתרגמת לי, כך שאני גם מצליחה להבין חלק ממה שהן מספרות.
בחול המועד סוכות אלמד קליעה אתיופית ב"סלן" (עלי דקל) בהתכנסות שבע אבנים, ואני מקווה להצליח להעביר ולספר חלק ממה שאני לומדת על התרבות ועל המנהגים.
לצערנו הרב, המשך התכנית הזו נתקלת בבעיות תקציב. אם למישהו/י יש רעיון מי יכול/ה ורוצה לתמוך כלכלית בתכנית המשלבת שימוש במלאכות מסורתיות ככלי שיקומי של ריפו לקהילה בשדרות – כתבו לי, נשמח לשמוע.
אריגת קלפים של דוגמאות מורכבות, שסיימתי הקיץ.
חניית הקיץ הזו היתה פורה במיוחד עבורי. המשכתי להתקדם בלימוד העצמי שלי באריגת קלפים, קלעתי, התקדמתי גם באריגת אצבעות, אבל חוץ מהעיסוק של עצמי במלאכות השונות, החלטתי לנסות ולגייס קבוצה של מתעניינים/ות בשימור מלאכות ממש. (זה גם היה המיני – חדשון ששלחתי ביולי). הרעיון בקישור הזה: שימור מלאכות מסורתיות – בואו לעשות את הדבר האמיתי!
כתבתי איזושהי סקירה על מה נעשה עד כה. זה קצת מפורט יותר מבחינה רעיונית ממה שאכתוב כאן, בחדשון, אז למי שמתעניינ/ת – כדאי לקרוא את זה בקישור הזה. שימור מלאכות מסורתיות לאמיצות/ים (שם זמני)
אמנם היו רק שתי פגישות, שבהן הספקתי להעביר רק חלק קטן ממה שהכנתי, ולמעשה אני מתכננת שתהיינה עוד פגישות כאלה, אבל כבר עכשיו התגבשה קבוצת עבודה, שמאפשרת לי להרגיש שאני לא לבד, ואיכשהו נותנת לי גב לעשייה. אפשר להצטרף למפגשים הבאים, כשיהיו. זה כמובן לא פשוט עכשיו לארגן מפגשים, ובמיוחד לא פשוט כשאני בתנאי שטח. אבל – זה יקרה מתישהו.
בכל אופן כתוצאה מהמפגשים הללו נסענו יחד – 8 נשים – ללמוד רקמה באום אל חיר בדרום הר חברון
רקמה אצל סלמה
זה היה די מרגש עבורי, להגיע למקום שיש בו כרגע כל כך הרבה בעיות, ולשבת כמה שעות בשקט, להתמקד בריקמה. הרגשתי גם, ואני עדיין מרגישה את זה, שהיה לי נוח להגיע עם נשים שכבר הכרתי, ששמעו אותי, ושהבינו שללמוד מלאכות מהמקור זה לא תמיד פשוט, ושיש צורך בהרחבת הסובלנות התרבותית, ובהגברת הרגישות.
המפגשים עוררו הרבה תגובות, רעיונות ושאלות אצל המשתתפות, וגם אצלי. בשיחה עם דינה יוגב, שמיניתי אותה לסוג של יועצת שלי, היא סיפרה לי את הסיפור הבא, שממחיש היטב את העניין. הסיפור שלה כאן: למה זה לא פשוט. סיפור הפרנה של דינה יוגב
אחת החברות מהקבוצה באה איתי לביקור במוזיאון הבבלי באור יהודה (מומלץ) ואחריו נסענו לבקר במושב ברקת, אצל אחת הנשים שפגשתי בשנה שעברה, כשעברנו שם עם החמור. (בכוונה). למדתי אז, שהנשים החבאניות היו קולעות גם הן בלולבים, בשיטת הצמות, חוץ מהקליעה שלהן בליפוף. במהלך השנה החולפת עשיתי שיעורי בית, וקלעתי הרבה צמות, כפי שלימדה אותי גמילה. עכשיו הגענו אליה שוב, כדי שתלמד אותי לתפור אותן. טוב, זה לא כל כך פשוט, כאמור, אבל אני מתכוונת להמשיך לנסות.
מגש לכיסוי הלחוח – טבג
במהלך שהותנו בעמק האלה הגיעו אלי כמה וכמה תלמידות לשיעורים פרטיים. יש לנו הרבה זמן, היה לנו מחנה טוב, ויכולתי לארח גם כאלה שהגיעו ליומיים ושלשה. הנה נעמה, שניצלה את זה כדי לארוג לעצמה מחצלת – טיולים.
במעיין במטע קלענו כובעים, ותחת עץ האלה המדהים שלרגלי תל עדולם קלענו ביום ששי שעבר ברכות מחיטה, אותן הטענו בכוונות ובבקשות לשנה טובה. ועכשיו זרעי האלות מבשילים ומכחילים, החצבים כבר כמעט סיימו לפרוח, ציפורים חדשות מגיעות, תיכף יעזבו החיוויאים. אנחנו מחכים/ות לשובם/ן של החטופים/ות, ולסיומה של המלחמה, ואם אפשר, אז גם ליותר מזה.
עד אז, נראה שיש צורך בעזרה
ב-14 באוקטובר תיפתח ביד יצחק בן צבי בירושלים תערוכת מכירה בשם "משחיקה לתקווה" בה אני משתתפת.
זהו חלק מתערוכה גדולה יותר, שהוצגה כבר במקומות שונים, ועכשיו היא מחולקת במקומות שונים בארץ.
הכסף ממכירת העבודות יועבר למטה משפחות החטופים/ות
מדובר בדגלים שחוקים, שנאספו בדרום הארץ, וניתנו לכמאה אמנים/ות לתיקון יצירתי.
כשיהיו לי פרטים מדוייקים אפרסם בדף הפייסבוק שלי
ובינתיים – בתקווה לימים טובים יותר, ולשנה של היפוך המציאות שלנו לטובה.
יונית