מאמר זה כתבתי בשנת 2006 עבור ספר בשם "החוויה הנשית".
הספר מעולם לא יצא לאור, למרות ששילמנו כסף רב למי שהבטיחה לפרסמו.
משום מה גם את המאמר גנזתי מאז, והנה היום, בשנת 2018 הוצאתי אותו לכאן.
למלאכות הקדומות יש קצב, אשר מתאים למקצב הגוף של כל אחת שעובדת. כאשר אנחנו מוצאות את הקצב הזה החוויה מרגיעה מאוד, כמו סוג של מדיטציה בתנועה. אנחנו מתחברות לקצב הפנימי שלנו. כאשר אנחנו 'נכנסות לעבודה' משתרר שקט מוחלט ויש תחושה חזקה של 'כל אחת עם עצמה וכולן ביחד'. זו תחושה מאוד נעימה של ריכוז ושקיעה לתוך עצמך מחד, והמצאות בחברת הקבוצה מאידך. לפעמים, תוך כדי עשייה, יש נשים שבאופן ספונטאני שרות , ונוצרת הרגשה חזקה ומוחשית של משהו שכבר היינו בו פעם כנשים שעובדות ושרות ביחד.
אני עוסקת במלאכות יד מאז שאני זוכרת את עצמי. אמא שלי היתה מורה לאריגה, ואבא שלי היה צורף חובב. לשניהם היה חדר מלאכה שאפשר היה למצוא בו כל כלי וחומר. בשנת 1993 התחלתי להתעניין דוקא בלימוד של מלאכות קדומות , וטכנולוגיות פשוטות, הקשורות לעבר. בשנת 2006 התחלתי ליזום פרויקט של מחקר יישומי, הבא לשמר באופן מעשי את הידע של תהליכי הייצור הידניים אשר הולכים ונעלמים עם המעבר לטכנולוגיות ייצור תעשייתיות.
בחיים המודרניים נשכח חלקה של מלאכת הכפיים בסיפוק צרכינו הבסיסיים. מרבית צרכינו מסופקים כיום באופן שמנתק אותנו מחומרי הגלם מהם הם עשויים, מן התהליך שהביא לייצורם, וגם מן האחריות למה שקורה להם בסופם. כך גדל דור צעיר שאינו יודע מניין מגיעים הדברים שהוא צורך. לדבר זה יש השלכות מוסרית של חוסר מתן ערך לאוצרות הטבע, דלדול משאבי כדור הארץ וכן חוסר עניין בתנאי הייצור. לעומת זאת ידע, שהיה לעתים נחלתה של חברה שלמה, שמור עדיין אצל הזקנים והזקנות, אולם לא בא לידי ביטוי. בארץ הדבר נכון הן לגבי הערבים/יות תושבי/ות הארץ, שעברו שינוי מהותי באופי התעסוקה שלהם במהלך המאה האחרונה, והן לגבי עולים/ות יהודים/ות מארצות שונות, שעם בואם/ן ארצה חדלו מן המלאכה בה עסקו בארץ מוצאם. המלאכות שהיו פעם כורח חיים וחלק ממסורת תרבותית עשירה, נתפסות היום כחסרות תועלת. הן אינן מועברות עוד מאם לבת ומאב לבן. כך הגענו למצב בו ידע אנושי יקר וחשוב וחלק מהמורשת התרבותית שלנו כבני אדם נמצא בתהליך הכחדה והעלמות מן העולם.
בפרויקט שלי אני מחפשת את המעטים והמעטות שעדיין עוסקים/ות במלאכות או זוכרים/ות מלאכות שונות מעברם/ן. אני לומדת מהם ומהן את מה שאני יכולה, ומנסה להעביר את הידע הזה הלאה וללמד גם אחרים/ות. במקרים בהם זה מתאפשר אני מארגנת סדנאות בהן בעלות ובעלי המלאכה מלמדים באופן ישיר בעצמם.
היות והאנשים והנשים העוסקים/ות היום בפועל במלאכות מתמעטים/ות והולכים/ות, או שגילם מופלג והם כבר מתקשים ללמד, יש לדעתי לתת קדימות ראשונה לאיתור של אלו שעדיין מסוגלים/ות ורוצים/ות ללמד, ולנסות להציל את מה שנותר – גם בתיעוד, ובעיקר בלימוד מעשי פעיל.
פאיזה אבו עמרה מלמדת אותי
למרות שהעשייה שלי בכללותה אינה מכוונת להצלת מלאכות מסורתיות של נשים בלבד, יותר טבעי עבורי לפנות לנשים וללמוד מהן את מה שהן יודעות. כמו כן מרבית אלו שבאות ללמוד ממני הן נשים.
תחומי המלאכות בהן אני עוסקת הם תחומים שנחשבים היום נשיים: קליעה, אריגה, טוויה, צביעה טבעית ייצור תמרוקים מתוצרת בית והכנת תוצרת מצמחי הגן והבר.
בעבודה בחומרים מהטבע אנחנו מתחילות בליקוט ובאיסוף החומר, הכנתו, ורק אחר-כך מגיעה העבודה היצירתית, והיא מתמשכת עד שמניבה מוצר מוגמר. יש בכך התקרבות למה שעשו סבותינו וסבתות-סבותינו. זה יוצר הרגשה של חיבור מחדש לרצף היסטורי נשי שקשור לאדמה ולמה שבא ממנה.
בעיסוק במלאכות הקדומות נשים רוכשות מחדש את הסבלנות, ואת ההכרה בכך שהדברים הם תהליכיים, עונתיים ומתמשכים. הן לומדות להכיר מחדש את מחזוריות הטבע, העונות, והצמחים המיוחדים לכל עונה."
איסוף חומר לסדנת קליעה
לפרויקט שימור המלאכות יש ערכים מוספים רבים:
- בלימוד המלאכות יש אפשרות למפגשים ולהכרות בין תרבויות שונות ודורות שונים.
- העיסוק במלאכות הבסיסיות הללו מביא להכרות עם אורח חיים אקולוגי יותר, בזבזני פחות, קשוב יותר למקצב של הטבע, וקרוב יותר לאדמה.
- לעיסוק במלאכות יש אפקט תרפויטי ברור ומורגש. נשים רבות שבאות ללמוד מוצאות במלאכה יותר מאשר חיפשו. הערך המוסף הזה קשור בסיפוק של היצר הנשי אשר לא זוכה לביטוי בעולם המודרני – הצורך ליצור חפצים שימושיים, ולעשות זאת ביחד עם נשים אחרות באווירה רגועה ומרגיעה.
יש ערך חברתי בחיזוק התדמית של אוכלוסיות שנתפסות כפרימיטיביות. חיזוק מחודש של נשים ואנשים אשר היו בעלי מקצוע מכובדים בזמנם אבל היום איש אינו מתעניין בכישוריהם. כאשר אני באה ללמוד ממישהי מבוגרת שבדרך-כלל בנותיה ונכדותיה לא למדו ממנה את המלאכה 'הפרימיטיבית' שאינה נחשבת בעולם המודרני של היום, אני משיבה לה את תפקיד זקנת השבט החכמה, שאליה באים ללמוד. אני מחזירה לידיים שלה את הכבוד שהמכונה לקחה מהן. גילוי עניין כן ואמיתי במה שלמבוגרות יש להציע, דווקא מאישה או נשים זרות, יכול לעורר את עניינן של קרובות המשפחה הצעירות שעד עכשיו לא חשבו ללמוד את הנושא בעצמן ומאיר את חייהן של אימותיהן וסבותיהן באור אחר.
- כאשר אני מארגנת סדנאות בהן בעלות המלאכה המסורתיות הן אלו שמלמדות, יש לכך גם ערך כלכלי רב עבורן, כיוון שהשכר שהן מקבלות עבור היותן מורות גבוה בהרבה ממה שהיו יכולות לקבל ממכירת המוצרים, ובדרך כלל – גם מכל עבודה אחרת.
- תהליכי העצמה מתרחשים אף בתהליך הלמידה. נשים או נערות אשר אינן מצטיינות בתחומים עיוניים, למשל, עשויות להצטיין ולגלות כשרון בתחום המלאכה ובכך זוכות ברגעי חסד של הערכה שמצמיחים גדילה אישית והתפתחות.
אני רואה מקום להרחבת הפעילות הזו, ואני מחפשת מקורות מימון כדי לתת ביטוי לפוטנציאל האדיר שיש לשימור המלאכות ביצירת מפגש והבנה בין נשים ואנשים מתרבויות שונות, וקידום ההבנה של חלקנו בתוך המכלול האקולוגי.