|
כל זמן שהיה סגר הייתי לגמרי בסדר. יצרתי ונהניתי, ופשוט הדחקתי את כל ענייני הפרנסה. אבל זה לא שלא הרגשתי את הלחץ שהופעל על בעלי/ות העסקים לעבור ל"און ליין" .
פשוט התעלמתי ממנו. ודוקא כשהעניינים התחילו לחזור לשגרה , כביכול, מצאתי את עצמי מבולבלת מאד.
חודשי האביב הם בדרך כלל חודשים פוריים ועמוסי פעילות.
אבל בשל הקורונה כל ארועי שבועות שהיו מתוכננים לי התבטלו.
א/נשים רבים/ות עדיין נרתעים/ות מלבוא בציבור, ואני לא ממש יודעת מתי יתאים כבר לחדש את הסדנאות ואת סיורי החביצה בהר חברון.
קבוצת "רוב מלאכות" שלי חזרה לפעילות מלאה בתחילת השבוע הזה, וזו היתה עבורי תזכורת חשובה לכוח המרפא שיש בעבודות היד,
בעיקר כשהן נעשות בצוותא. הרבה פעמים הכוח הזה טמון ברווח שבין לבין.
בשילוב של שיחה ועבודה, ובהמצאות ביחד, כשכולנו עסוקות/ים באותו הדבר.
זה לא אותו הדבר כשכל אחת עובדת בביתה, אפילו אם היא שולחת תמונות ומעבירה הודעות בווטסאפ.
עבורי יש משהו שמתרחש בחיים האמיתיים, מתחת לשמש ועל האדמה, ולא מתרחש דרך המסך.
אז אני עם משהו שאני מאמינה בו, אבל לא ממש יכולה להניע אותו במלוא הקיטור.
מה לעשות?
הנה החלטותי לזמן הקרוב:
|
