לפעמים זה קורה…
מישהו שלא הכרתי, עידן פרידמן, יצר איתי קשר, וסיפר על חפץ מוזר
שהיה בבית של סבא שלו, שמצא את זה אחרי מלחמת ששת הימים בגולן.
כשפינו את הבית של הסבא הוא לקח את זה אליו הביתה אבל עכשיו הבין שאין לו מה לעשות עם זה.
בחיפוש באינטרנט הוא הגיע לאתר שלי. האם אני מעוניינת בזה?
מנחשים/ות?
אחת שתיים שלוש…
אני עדיין מחזיקה אתכם/ן במתח.
הוא כתב לי במייל במה מדובר ואפילו שלח תמונה
וברור שרציתי. כן, בלי ספק אני האישה המתאימה לתת לה את זה.
עכשיו יהיה לי עוד מה לספר ואולי להראות בסדנאות.
אבל הוא גר ביפו,
ואני לא מגיעה לשם לעתים קרובות.
עבר בערך חודש, או קצת יותר, אבל בביקור הראשון שלי בתל אביב הלכתי אליו.
ו…
טדאם….
מושט, ממש כמו בסיפורים, וכמו באדם ועמלו במוזיאון הארץ.
וואו!
כן, עמדו לי דמעות בעיניים כשהוא נתן לי את זה.
מלאכה שכמעט ונעלמה מהארץ במתכונתה המסורתית.
סיפור שהתחיל עבורי לפני 15 שנים במקרה, כשראיתי ערימת שיבולים על אדן חלון בשפרעם,
ופתח בפני את העולם המרתק של מקלעות החיטה.
אם תרצו – יש מאמר ארוך כאן , ויש גם הרצאה מרתקת, עם סרטונים מרתקים,
שאפשר לקנות ממני את ההקלטה שלה (כתבו לי מייל אם תרצו בה)
למדתי אותה מאותן נשים, ממשפחת חסון
ולימדתי אותה מאות רבות, אולי אפילו יותר מאלף (!) א/נשים.
פרסמתי מדריך לאיך לקלוע אותה, ואפשר להגיד שהשבתי אותה לחיים.
השנה בעונת הקציר ראיתי בפייסבוק שלי המוני תמונות של כאלו שקלעו אותה.
והנה, מגיעה אלי אחת כזאת אמיתית.
כלומר – כולן אמיתיות, אבל אתן/ם מבינות/ים – אחת ישנה ממש, שנעשתה באופן המסורתי,
על ידי בת או בן לאותה תרבות שהמקלעת הזו שייכת אליה.
תודה רבה, עידן פרידמן!
נ.ב שימו לב לאריזה המקצועית בה הוא ארז את הקמע. עידן עצמו הוא מעצב מוצר, והוא מציג בביאנלה לאומנויות במוזיאון הארץ,
ממש באותו חדר בו מוצגת גם העבודה שלי…
יונית,מרגש לקרוא ולהרגיש בין המילים את החיבור העמוק שלך את התנועה לשימור המלאכות והסוד האנושי הטמון בהן. המשיכי בתשוקה לדרך למשימה. התערוכה מרגשת. לילך
מרגש שאדם יכול לזהות אדם ראוי ולתת לו משהו משמעותי .
באמת מקרה נדיר.
יבורכו הנותן והמקבל.
מרגש ומרגשת.
צריכים לזכור שזה שריד לתרבות שהוגלתה והוכחדה בעקבות מלחמת יום כיפור. זה עצוב אבל חשוב שנשמר. אולי אפשר לשחזר באיזה כפר או אזור ברמת הגולן זה נמצא.
כפרה ושלום