מועדון האתיופים בכרמיאל

היום ישבתי שעתיים וחצי במועדון של האתיופים בכרמיאל. שאלתי את הנשים, שעבדו שם בהברגת ברגים לתוך פלסטיק (בתשלום קרוב לאפסי) על קליעת סלים באתיופיה.
הן ענו לי  מתוך חוסר הבנה לסיבת התעניינותי, אבל רצו מאד לספר על החיים שם.
הן אמרו שיש כל כך הרבה דברים שאישה באתיופיה ידעה לעשות, שאנחנו הישראלים אפילו לא יכולים להעלות על הדעת. שתיהן אמרו שהן מתגעגעות לאתיופיה. ששם היה המון זמן פנוי.שלא היה צריך לרוץ כל יום לשוק – כל מה שהן היו צריכות הן גידלו לבד. רק מלח היה צריך לקנות בחנות… בחורף עבדו בחקלאות- כל המשפחה ביחד, ובקיץ היה חופש. היית גומרת עד עשר בבוקר את עבודות הבית ואז יושבת בנחת לקלוע או לטוות. כל האוכל לכל השנה היה כבר בבית. והמים שהיו שותים היו מים אמיתיים, לא כמו כאן. ולא היו חומרים בשום דבר. האוכל היה אמיתי. והיה כוח לאנשים. לא היו עייפים כל הזמן ולא היו בעיות של לחץ דם וברכיים ועיניים. ואשה, אפילו זקנה, יכלה לקום לבד מהרצפה.
לגדל את הילדים לא היה קשה כמו כאן, שהילדים לא עושים מה שההורים שלהם אומרים להם, וכל היום מסתובבים בחוץ, ומי יודע מה הם עושים.
שם היה שקט בלב. הילדים היו עוזרים בבית ובחקלאות, ולומדים הרבה.
לא שאלתי אותן אם הן מצטערות שהביאו אותן לארץ. לא היה לי אומץ.
אבל כאב לי כל כך הלב. הן המשיכו להבריג את הברגים לפלסטיק, התלוננו על הכאבים בכף היד מהמברג, ולא הבינו למה אני רוצה ללמוד מהן איך היו קולעים סלים באתיופיה…
הצטערתי שלא הקלטתי אותן. הן אמרו את הכל הרבה יותר יפה ממני. יותר אמיתי. אולי בפעם הבאה. יש כמותן מאות.אלפים. נשים מוכשרות, שבאתיופיה ידעו לקיים את עצמן ואת משפחתן ממה שמצוי בסביבתן באופן טבעי.  הן ובני זוגן הכינו את  כל מה  שנחוץ לבני אדם על מנת לחיות –  הבית שבו גרו, האוכל, הלבוש, כלי הבית- הכל הן עשו במו ידיהן בלי שהיו צריכות לקנות כלום (חוץ ממלח…)
וכאן- מתייחסים אליהן כנשים הזקוקות לבוא למועדון  בשביל שתהיה להן "עבודה תעסוקתית"… שלא ישתעממו בתוך דירת הבטון הבודדה שלהן, ושיוכלו להביא קצת תועלת לחברה- בהברגת ברגים לפלסטיק כמה שעות פעמיים בשבוע, כמעט ללא תשלום.

בימים שלישי וחמישי באים למועדון הגברים. גם כן לעבודה תעסוקתית…

לפני שנה דיברתי עם בחור אתיופי שסיפר לי על דודתו :" באתיופיה היו באים אליה מכל הארץ בשביל לקנות את כלי החרס שהיתה עושה. היא היתה מפורסמת, וכולם רצו את הכלים שלה, שהיו ידועים כהכי טובים. היה לה כבוד. וכאן – היא יושבת בבית בדיכאון ומחכה כל חודש לקבל אבטחת הכנסה מביטוח לאומי שלא מספיקה לכלום."

היו לו דמעות בעיניים כשהוא אמר לי את זה, ואני בכיתי כששמעתי.

והנכדים ? מה הם יודעים  ממה שידעו הסבא והסבתא שלהם? כמעט כלום. הם גדלים לתוך מציאות של חנויות ומרכזי קניות, של חלב משקיות ותפוזים מהסופרמרקט. באתיופיה ילדים בגיל 7 כבר היו יוצאים למרעה. ילדות בגיל 7 כבר ידעו לטוות חוטים לבגדים שלהן.

בארץ הילדים האתיופים הם "בעיה למערכת החינוך"…

מתי יגיע היום, שמערכת החינוך תבין את החשיבות של הדברים האלה, שילדים באתיופיה ידעו לעשות? מתי יתנו לסבתות מאתיופיה ללמד – לא רק את הנכדים שלהן, אלא גם אותנו ואת הנכדים שלנו – קצת, רק קצת, ממה שהן יודעות?

ומתי, במקום להתייחס אליהם כאל "בעיה" נוכל לראות את כל אוצרות הידע שהן הביאו איתן?