השומרה – סיכום סדנת בניה של מבנה שומרה – 2006

 

                                             

 

 

 

השומרות מאפיינות את "תרבות המדרגות" (טרסות), שהחלה בתקופת התנחלות שבטי ישראל, והגיעה לשיאה בתקופת הבית השני והמשנה. המדרגות נבנו באזורים ההרריים על מנת לעבד את אדמת המדרונות, ובדרך כלל ניטעו בהן כרמים ועצי פרי. השמירה על הכרם או על המטע והעבודה האינטנסיבית בעונת איסוף הפרי חייבו את נוכחות העובדים יומם ולילה. לשם כך נבנו השומרות.

 

תפקידן העיקרי היה לשמש מקום מגורים עונתי בכרמים ובבוסתנים בתקופת ההבשלה של התאנים והענבים בקיץ. דבר זה חסך הליכה יום יומית מהבית אל הכרם, וכן איפשר הגנה על היבול, וסיפק מקום לנופש ולקיט בחיק הטבע. מטרה משנית בבניית השומרות היתה להיפטר מעודפי האבן שהצטברו לאחר סיקול האדמה.

 

 בשעות החמות של היום קריר פנים השומרה בצורה משמעותית מן החוץ. קירות האבן העבים של השומרה סיפקו מקום מוצל וקריר, שבו אפשר היה לאחסן את הפרי לאחר הקטיף וכן לנוח בשעות החום. לעומת זאת בשעות הערב והלילה, פולטים קירות האבן את החום שהצטבר בהן במשך היום ולכן העדיפו לישון בסוכה שעל הגג.

  

במקרא מוזכרים "מלונה במקשה", "סוכה בכרם" ו"מגדל" גם הוא בכרם. בנוסף אנו מוצאים במשנה "שומרה", "בורגן" ו"בורגוס".

 

מבנים אלו שימשו את עובדי האדמה ובני משפחותיהם. שם הם לנו, החזיקו את כליהם, רכזו ואחסנו את היבול, והשתמשו בהם כבמגדלי שמירה. 

 

הפלחים הערבים משמרים תרבות זו עד ימינו. בערבית מכונים המבנים בדרך כלל "קסר" שמשמעו מבצר או "ערישה"-סוכה. מבנה הבנוי בניה יבשה ללא חומרי מליטה נקרא "בית ג'ידאר"- כלומר בית הבנוי כדרך הגדרות.

 

 כעשרת אלפים שומרות מצויות בהרי יהודה ושומרון. כולן בנויות קירות אבן עבים המקיפים חלל או מספר חללים לרוב ללא חלונות. מרביתן נבנו מאבני גוויל (אבנים בלתי מסותתות) בבניה יבשה (ללא חומרי מליטה). שומרות רבות מקורות אבן, חלקן מכוסות סכך ועל חלקן בנויה סוכה מעל הגג. 

 

. הקושי העיקרי בבניה יבשה הוא קירוי החלל הפנימי בגג אבן. דבר זה הביא במקרים רבים לבניית קירות עבים מאוד ויצירת חללים פנימיים קטנים

 

במהלך הדורות התפתחו מספר שיטות קירוי. הקדומה ביותר הייתה בנית תקרה שטוחה עשויה לוחות אבן ארוכים. החל מהתקופה הרומית החלו לבנות גם תקרות הנשענות על קשתות אבן. מרבית השומרות מקורות בשיטה של תקרה קמורה קמרון מחודד או כיפתי.

חלק זה נכתב בהסתמך על ספרו של צבי רון – " המלונות כביטוי לחקלאות המדרגות בהרי יהודה ושומרון." [ החוג לגאוגרפיה,אוניברסיטת ת'א  1977  ]

  

כיום מספרן של השומרות פוחת והולך. רבות נהרסות או מתמוטטות ורבות אינן משמשות עוד למטרה שלשמה  נועדו. השימוש הנרחב בבטון דוחק את הבניה היבשה ומיומנות הבניה הזו הולכת ונעלמת.

 

משום כך יזמנו – עדו כהן ואני בשנת  2006 סדנא לבניית שומרה. רצינו לתעד,לשמר וללמוד מיומנות זאת, שמעטים מאד עדיין שולטים בה.

בשיחה עם  ד"ר צבי רון, שעשה את עבודת הדוקטורט שלו על השומרות בשנות השבעים, הוא אמר לנו  שמעולם לא ראה כיצד בונים שומרה כזאת בפועל.

 

 

 

הסדנה הועברה על ידי אבו ח'אלד והתקיימה בכרמו, בסיוע בנו ג'מאל.

אבו ח'אלד- מחמד עטייה אחמד סאלח  מעלה, נולד לפני 87 שנה בכפר מלחה. למד בעומריה ואח"כ  עבד כנהג רכבת עד שהפך לפליט ב1948. כפליט מחוסר עבודה התחיל אבו ח'אלד ללמוד סיתות אבן במחצבות, שהיו במקומה של שכונת גילה היום , ובהמשך למד גם  בניה באבן. מאז ועד לזמן קיום הסדנא הוא סיתת ובנה כמעט ללא הפסקה.  

 

  

 

 

 

הכרם בו התנהלה הסדנה נקנה בשנות השלושים על ידי אביו, שרכש קרקעות רבות באזור. אדמת הכרם חרסיתית מאוד והמקום ידוע כ"מטיינה"- מקום ממנו כרו טין לבניה בחומר, וכך הוא גם מכונה בקושאן. אביו של אבו-חאלד נטע בוסתן של עצי פרי – משמש תפוח ושקדים לצד כרם ענבים וזיתים. בקיץ הייתה המשפחה מתגוררת בשומרה המרובעת שבכרם, שהייתה מקורה בקורות ברזל שעליהן אבנים ואדמה כבושה. לשם גם עברו ב1948 כשעזבו את מלחה כפליטים,  ומשם עברו אחר כך לבית ג'אלה. מרבית אדמותיהם, למעט כרם זה נותרו בשטח מדינת ישראל, והופקעו. ההכרות שלנו עם המשפחה היא  מרובת שנים. שני אחיו של אבו ח'אלד-אבו אברהים ואבו עטיה ז'ל היו מורים, ובכרם המשפחה למד עדו ערבית, גיזום, חריש בחמור והכנת מקלובה. בזמנו שימש הכרם מוקד משיכה לכל הסביבה.

 

בשנת 2005 הכריז מנהל מקרקעי ישראל על מחצית הכרם כעל אדמות מדינה. עצי הזית והשקד נעקרו ובטו בשבט  הובאו תלמידי בית ספר לטעת במקומם אורנים. השומרה, שנבנתה על ידי אביו של אבו חאלד נהרסה.

בניית שומרה חדשה בשטח שנותר בבעלותו, אולי יהיה בה כדי לפצות מעט על עגמת הנפש, קיווינו.

בסדנא השתתפו אנשים רבים, אבל לא כולם נכחו בכל ימי העבודה. היינו כ-5 אנשים בכל יום פרט לאבו חאלד וג'מאל, ובסופי השבוע הצטרפו עוד.

הסדנא נערכה באביב, סביב חג הפסח.

 

 

 

יומן עבודה:

 

יום ראשון:    מקום הבניה נבחר על פי קרבתו לגל אבנים גדול ולמספר עצים נותני צל. זהו גל אבנים שסוקלו על ידי פועל ירדני, שאבא של אבו ח'אלד העסיק למטרה זו בלבד. חשבנו שגל אבנים זה יהיה בסיס טוב לחומר בניה קרוב.

את כוון הפתח קבענו בהנחיית אבו ח'אלד כך שיהיה מנוגד לכוון הגשם .

 

התחלנו בסימון מעגל פנימי בקוטר 170 סנטימטר ומעגל חיצוני במרחק מטר מן הפנימי.

 

 חפרנו חפירה שטחית ליסוד בעומק 20 סנטימטר. הנחנו אבן פינה גדולה  לפתח והמשכנו בהנחת אבנים גדולות במעגל הפנימי והחיצוני, אותם ייצבנו בעזרת אבנים קטנות. אבו חאלד הדגיש את חשיבות נעיצת האבנים הקטנות בין הגדולות ומילוי כל החללים באבן. הוא השמיע לנו את הפתגם -"צררה בתעין חג'ארה"- הצרורות (האבנים הקטנות) עוזרות לגדולות . בין הקיר החיצוני והפנימי מילאנו באבנים קטנות. ראשית מלאנו את החללים בין אבן לאבן הסמוכה לה ואז שפכנו אבנים בין שני הקירות.

 

 

 

יום שני 

הקירות מתרוממים . כמעט כל אבן מקבלת מספר מכות פטיש ליצירת "פנים", בכדי שפני הקיר יהיו חלקים. הקיר הפנימי כבר מתחיל לנטות פנימה ליצירת קמרון התקרה.  כל האבנים הונחו באישור של אבו חאלד אשר הפך והפך בהן עד למציאת הזוית המתאימה להנחתן. בסופו של יום מתברר שכבר חסרות לנו אבנים ארוכות ליצירת הקמרון. האורך חיוני כדי שאבן תוכל לבלוט פנימה מהנדבך שמתחתיה ועדיין מרכז הכובד שלה ישען על הקיר.

 

 

 

יום שלישי 

 

 

בבניית הקיר הפנימי אנו משתמשים גם באבנים קצרות. אלו מונחות מעל האבנים הארוכות לייצוב. את היום התחלנו באיסוף אבנים ארוכות באורך 50-60 סמ' "אבנים עם זנבות". האבנים בגל האבנים הסמוך אינן מתאימות ואנו עוברים מרחקים גדולים והולכים ( גל האבנים הסמוך הינו "גל סיקול" שהתהווה בשטח בזמן הכשרתו לכרם הוא מספק לנו רק את אבני המילוי הקטנות.) בעזרת עגלה  שהביא דוד לנקרי, אנו מצליחים להביא מספר מועט של אבנים והבניה נפסקת כל רגע בהמתנה לאבן.

 

 

יום רביעי

 

ממשיכים באיסוף האבנים. דוד הביא היום מריצה שנראית יעילה יותר. אחד או שניים מאיתנו גוררים את המריצה בחבל מלפנים ואחד אוחז בידיות מאחור. הבאנו שתי אבנים ארוכות במיוחד למשקוף. 

ארבעה אנשים נדרשים בכדי להעלותן על מזוזות הפתח הצר. מניחים את האבן על קורת עץ בניצב לקורה. שני אנשים אוחזים בקצות האבן ושניים בקצות הקורה. 

המשקוף, אומר ג'מאל , מוסיף לחוזק המבנה על ידי קשירת שני קצות הקיר.   

 

                                                                                                 

 

 אבן משקוף  אחת מונחת על הקיר החיצוני ואחת על הפנימי. לאחר מכן השוונו את גובה המזוזות בין המשקופים והנחנו מעליהם לוח אבן קצר מן המשקופים. המשכנו בבניה משני צידי המשקוף בכדי לייצב אותו. למרות שרוב היום הוקדש לאיסוף אבנים ולבניית המשקופים, הספקנו להרים נידבך. בזמן שהנחנו אבן כבדה , הרגשנו שהאבן תחתיה אינה יציבה ומתחילה לבלוט. הוצאנו אותה וראינו שהבעיה מתחילה שני נדבכים נמוך יותר. פרקנו את כל הקטע ובנינו אותו מחדש.

 

יום חמישי הוקדש כולו לאיסוף אבנים.

 

יום שישי 

אבו חאלד לא נמצא. אספנו אבנים ובנינו עם ג'אמל. מכיוון שרוב האנשים אינם מספיק מנוסים בבניית אבן ואינם יכולים להניח אבנים בלי פיקוח ה"מועלם", החלטנו לפנות גם לשיפוץ טרסות עתיקות.

 

יום שביעי 

אבו חאלד המשיך לבנות בעומדו על גבי הקיר. גובה הקיר כ 170 ס'מ. 

 

 את האבנים הגדולות מרימים 3 אנשים. מרימים, משעינים על הקיר ומגלגלים למעלה. הקיר הפנימי הולך ונסגר. לפי ההערכה דרושות עוד 60-70 אבנים גדולות. נשאלות שתי שאלות: מהיכן להביא את האבנים ואיך להרים אותן?

 

להרמת האבן נשקלות שתי אפשרויות: בנית כבש שעליו יגולגלו האבנים, או בעזרת גלגלת. הוחלט להתקין גלגלת על חצובה משולשת.(תלת רגל.) שאלנו את אבו חאלד מה עשו פעם? והוא השיב"פעם אנשים אכלו שמן זית ולא שמנת"  וגם האוכל לא היה מרוסס כמו היום. אנשים היו חזקים יותר.

 

 

אבנים שמתאימות למשקוף ולקירוי היו חוצבים במקום הקרוב ביותר שנמצא סלע מתאים ומשם מובילים על גבי גמלים. דוד שמע בבתיר , שהגמל היה משמש גם כמנוף בשל גובהו: את האבן היו מעמיסים כשהוא מוברך ופורקים כשהוא עומד – ישר בגובה הקיר… המחסור באבנים הארוכות לא מאפשר לנו לסגור את הקמרון ולהשלים את הגג. לדברי ג'מאל, בשיפוע הנוכחי נצטרך לבנות לגובה 3 מ' בכדי לסגור את הגג, ועובי הקיר שבנינו לא יכול לשאת עומס כזה. הוא מציע בנית כיפה על גבי תבנית . הכיפה תיבנה מאבנים קטנות ושטוחות עם חוואר ביניהן. אנחנו מתלבטים, מפני שלא לזה התכוונו מלכתחילה. רצינו ללמוד איך בונים קמרון ללא שום תבנית.

 

בסוף היום  כשג'מאל ודוד עמדו על הקיר החלה להיווצר בטן בקיר, במקום בו פרקנו ובנינו מחדש לפני שלושה ימים. בתוך כמה שניות נחלצה אבן ממקומה ומפולת של אבנים באה בעקבותיה, כשג'אמל ניצב עליהן ונשפך איתן למטה. למזלו הרב הוא נשאר עומד ולכן לא נחבל. הקיר הפנימי נותר שלם ויציב.

 

 

המפולת

 

 

 

יום שמיני 

דבר ראשון צריך היה לפנות את המפולת, דבר שגרר אחריו נפילה של אבנים נוספות.ג'מאל ואבו חאלד החלו לבנות מחדש, תוך שימוש באבנים גדולות יותר. פעם נוספת הושם דגש על "צרצור"- הכנסת צרורות,אבנים קטנות, בחללים בין האבנים הגדולות.

 

 

 

יום תשיעי

מצאנו עוד כ 10 אבנים ארוכות מספיק. הן היו גדולות וכבדות מאוד ונדרש מאמץ רב להובילן. העלינו אותן למעלה בעזרת  הגלגלת. עידו וג'מאל עמדו למעלה ,קיבלו את האבנים ובנו אותן בקיר הפנימי.  

ג'אמל אומר שכעת נסגור את התקרה ואח'כ נשלים את הקיר החיצוני. אבל דרושות אבנים שטוחות כדי שמשקלן לא יהיה גדול מידי. החלטנו להמשיך את הקירוי באופן הזה, גם אם משמעות הדבר תהיה להביא אבנים ממקום אחר.

 

 

 

 

יום עשירי  נסענו עם דוד לאזור אפרת והבאנו אבנים מתאימות.

 

יום אחד עשר

 קבלנו טרקטור בובקאט מעין יעל, שהעלה את האבנים מהדרך ועד השומרה. אבו חאלד לא היה וג'מאל ניצח על המלאכה. האבנים לא כבדות מידי והעלנו אותן ביד. את הקיר החיצוני הפסקנו לבנות ואנו סוגרים את התקרה במהירות.

   

 

  את האבנים מניחים כשצידן הכבד והרחב מונח על הקער וצדן הצר בולט פנימה.האבנים נוטות פנימה בשיפוע של כמעט 30 מעלות.

 

אנו סוגרים את הרווחים באבנים גדולות יחסית לייצוב. הסגירה מתקדמת מהר. הגג מקבל צורת כיפה כי איננו מגביהים את הקיר החיצוני.

  

בגלל המחסור באבנים גדולות והעייפות הכללית מסחיבת עוד ועוד אבנים, החלטנו לא לסיים את בניית הקירות החיצוניים, שהיו אמורים לעלות ולהשוות גובה עם הכיפה. במקום זאת

 כשהתקרה נסגרת אנו עורמים עליה חצץ ועליו סירה קוצנית ושבטבט ועליהם עפר. 

ג'מאל מתכנן לכסות את הגג בשכבת חוואר של כ 20 ס'מ ולהדק, כך שהמבנה יהיה אטום לגשם.

חשוב לציין שלא זו הדרך המסורתית לסיומו של המבנה! היה עלינו להגביה את הקירות עד לגובה של ראש הכיפה, ולמלא את החלל באבנים, ליצירת גג שטוח. 

 

בקיר הדרומי יש בטן. בעצתו של אבו חאלד שהוזמן לראות את הנחת האבן האחרונה, אנו בונים חגורת חיזוק באורך 2 מ' ,בגובה 1 מ' וברוחב 50 ס'מ. כאן אנחנו מראים את מה שלמדנו ואנו בונים בעצמנו את הקיר.   

 

 המבצע הושלם וניצבת לפנינו שומרה שנדמה שהייתה פה מאז ומעולם !!

 

                                                

                       

        סיכום אישי – יונית

 

חלק מההתנסות הייתה לעשות הכול כמו שעשו פעם. להשתמש באבנים מהסביבה הקרובה, ולהביא אותן בעצמנו – לא במשאית. רצינו לקבל התרשמות אמיתית – במה כרוכה הקמת שומרה. היה לנו חשוב ללמוד את שיטת הקירוי הזאת דווקא- שכולה באבנים, ולא להתפתות לשיטות המשלבות קורות עץ או ברזל.

 

בחלק גדול מהימים עבדנו עם מס' קטן של אנשים  (4-5 אנשים כולל אותנו)  והרבה מהזמן הוקדש למציאת אבנים מתאימות ולסחיבתן. למרות זאת, התקדמה עבודת הבניה מהר משחשבנו , ולא פעם התרשמנו בסופו של היום מהקצב שלנו…בגלל שחוזק הקירות במבנים הללו הוא חשוב מאוד, כל אבן שהונחה הייתה זקוקה לאישור  של אבו חאלד ובמקרים רבים להנחתה מחדש..

 

למדנו הרבה מאוד מהתבוננות בצורת העבודה שלו ובכלל מהשהות במחיצתו ומהשיחות עימו, האופן שבו הוא בוחן את האבן, הופך בה והופך בה עד שהוא מוצא איך להניח אותה – לאו דוקא כפי אנחנו חשבנו. הצורה בה הוא משתמש בגופו, והדיוק בו מכות הפטיש שלו מסירות את החלקים המיותרים באבן.

 

התנועות שלו איטיות, מחושבות, מדויקות. הוא עובד ללא חיפזון, אבל בהתמדה ובסבלנות ומתוך הבנה שיש חשיבות גדולה להנחת כל אבן בדיוק במקום המתאים לה. מפולת האבנים המחישה יפה את הדבר הזה. הדרדרות האבנים הייתה מחזה בלתי נשכח ולמדנו מזה המון.ההתנסות בעבודה כזו בעצמנו נותנת הבנה עמוקה יותר למראות השגרתיים של נופי המדרגות בהר.הערכה מחודשת לכמות האבן האדירה ולכמות העבודה האדירה לא פחות, שהושקעה על מנת ליצור אותן.והכול- בכוח ההתמדה והעבודה המתמשכת. ההיעזרות בבובקט של עין יעל בבוקר האחרון- פגמה בתחושה הזו, אבל נאלצנו להתפשר בגלל מחסור בכוח אדם ובזמן עבודה.

 

סיכומו של דבר- מובן שבסדנה אחת לא ניתן ללמוד את המלאכה על בוריה, אך הטעימה והשומרה הניצבת במקומה, עם קירוי האבן, גרמו לנו סיפוק רב. אלה שניסו את כוחם בתיקון טרסות עשו עבודה טובה ונראה שאכן למדו משהו.

 

על מנת לקבל בטחון בבניית שומרה- שהוא מבצע בניה מורכב- יהא עלינו להתאמן עוד ועוד ואנו מקווים שתהיינה לנו הזדמנויות נוספות ללימוד בניה ואולי אפילו  יסודות של סיתות אבן.