בספרי על הקליעה המסורתית בארץ, (שיראה אור בקרוב, אינשאללה ) התעסקתי בעיקר עם הקליעה הפלסטינית, אבל חשבתי שיהיה נכון להזכיר גם את עדות ישראל, אצלן הקליעה היתה חלק בלתי נפרד מהחיים – בני ובנות אתיופיה ובנות תימן. קליעת הנשים שם היתה כל כך בלתי נפרדת מהחיים, שהצליחה להמשיך להתקיים גם בארץ, למרות המודרניזציה ואבדן אורח החיים המסורתי. מאמצי לחפש מידע על קליעה אצל עדות אחרות לא הניבו פירות של ממש. מדי פעם מישהו או מישהי שראו אותי קולעת נזכרו שהיו אצלם סלים – בתוניסיה, בכורדיסטן, במרוקו, אבל כששאלתי אם היהודים היו קולעים אותם, לרב התשובה היתה – "לא, זו היתה העבודה של הגויים." אני יכולה להעלות השערות למה זה היה כך,
ואני מזמינה כל מי שיש לו/לה מידע סותר או משלים – לכתוב לי. אבל בינתיים – נראה שכך היה הדבר. והנה, באחת מסדנאות הקליעה שהעברתי השתתפה גילה כהן, שסיפרה לי שסבא שלה, יעקב שמש, היה קולע בעיראק את הסלים המסורתיים מעלי הלולב. מיד נזקפו אזני לשמוע, ולא רק זה, אלא שגם דיברתי עם אמה ועם דודה – בתו ובנו של אותו קולע, כדי לשמוע גם מהם את הסיפור המרתק, שיש בו לדעתי משום היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. לא הבנתי עד תום את כל פרטי הסיפור, אך אני מביאה אותו כאן כפי ששמעתיו.
ובכן: במלחמת העולם הראשונה, התורכים, ששלטו בעיראק, גייסו את הגברים הצעירים לצבא, והסיעו אותם לקושטא. יעקב שמש נלקח גם הוא, ביחד עם עוד צעירים ממשפחתו. אבל העובדה שרבים מאלו שנלקחו לא חזרו, גרמה לו לנסות לשכנע את קרוביו לברוח מהגורל, ולקפוץ מהרכבת. הם פחדו, והוא קפץ לבד. הוא הלך ברגל שלשה ימים, עד שהגיע לכפר, בו זיהו אותו כעריק. אחת המשפחות בכפר הכניסה אותו לביתה, אך זה לא היה אירוח, אלא… שעבוד. הם איימו עליו שאם יברח הם ילשינו עליו לתורכים, והעסיקו אותו אצלם כמשרת.
בלית ברירה הוא נשאר אצלם, אבל כשהיתה לו הזדמנות – ברח, והלך ברגל לאזור בגדד. אחותו הגדולה ממנו היתה בעלת מטעי תמרים בשותפות עם אחד הערבים. יעקב הצליח להגיע אל אחד מהמטעים שלה, ושם נשאר להתחבא. זה היה המקום בו למד מהערבים את מלאכת הקליעה. הוא קלע סלים – גדולים וקטנים, וגם מחצלות.
ב1933 הגיע בן ציון ישראלי לעיראק, במסעו להברחת חוטרי תמרים. לפי הסיפור של יצחק שמש, הבן של יעקב, היה זה יעקב שנתן לבן ציון ישראלי את חוטרי התמרים שביקש, אבל רובם מתו בדרך. בן ציון ישראלי חזר וביקש עוד, ואז אמר לו יעקב שיתן לו חוטרים נוספים, בתנאי שיקח איתו את בנו לארץ ישראל, וכך היה. יעקב עצמו הגיע לארץ ב1934, כשהוא כבר בן 54. בתו, תמר, סיפרה שגם בארץ הוא היה קולע קצת. הוא היה אוסף לולבים אחרי סוכות (כמו שאני עושה…) וקולע לבית. היא אפילו זוכרת את שמו של הסל הגדול – "צ'ימבילה" – ששימש סל כביסה. את השם "זמביל" שמעתי גם אני מערביי הארץ כסל גדול, והשמות כמובן דומים זה לזה.
באופן לא מפתיע, וכמו אצל רבים מבעלי המלאכה שהגיעו לארץ בניו של יעקב לא למדו ממנו את המלאכה. גם המוצרים שקלע נשארו רק בזכרון, והרגשתי בת מזל לשמוע על כך. תודה, גילה.