אתחיל בזה, שדרום הר חברון הוא האזור האהוב עלי בארץ. וכיוון שאינני מכירה מקום האהוב עלי יותר מן הארץ, כנראה שדרום הר חברון הוא האזור האהוב עלי בעולם. ספר המדבר עושה לי את זה. וגם הזכרונות. יש לי קשר למקום מאז הטיול שלנו בשנת 1996, בו ישבתי עם עיישה באוהלה, וטווינו יחד צמר, שממנו ארגתי בהדרכתה שטיח בנול קרקע.
(למי שיש סבלנות – כאן – הסיפור המלא שנכתב ב1997). כיוון שזה הולך להיות סיפור אישי – אגלה שהמסע ההוא הסתיים בלידה של בתי הבכורה, אביגיל, שנהרתה במערה ההיא, בה עבדתי באתר סוסיא העתיקה.
בחילות ההריון, הן למעשה היו אלה ששמו קץ לאותו טיול, ולמי שתהה\תה למה קראתי לבתי אביגיל – הנה התשובה.
הזמינו אותי לעבוד שוב באתר העתיק גם בפסח, בהיותי בהריון מתקדם למדי, וגם בסוכות שלאחר מכן, כשאביגיל היתה בת שלשה חדשים. (חישוב פשוט)
שמחתי להגיע ולהראות אותה לעיישה.
עיישה, החאג', אביגיל ואני. סוסיא, סוכות 1997
היה נחמד להדגים טוויה כשתינוקת נחה בחיקי. אני זוכרת את התדהמה שהיתה על פני המבקרות\ים
כשהיא זזה או ינקה או השמיעה קולות. כי לפני כן הם\ן חשבו שהיא בובה המשמשת להצגת חיי האשה בימי המשנה והתלמוד…
כיוון שעבדתי שם בכל ימי חול המועד, לא מצאתי טעם לנסוע או לעזוב את המקום, וקיבלתי אישור להישאר וללון במערה בשבוע העבודה. באחד הערבים עמדה ליד הגדר אשה פלסטינית, ואני הזמנתי אותה להיכנס ולשתות איתי תה.
ייתכן שהיא היתה צריכה לעבור מתחת לגדר, או להיכנס דרך איזו פרצה. זה לא זכור לי כמשהו מיוחד. (גדרות אף פעם לא היו משהו אהוב עלי…) ישבנו ושתינו תה, והיא סיפרה לי שבאותה מערה בה אני עובדת ילדה היא את ילדיה. המערה הזו היתה הבית שלה, עד שבאו היהודים וגרשו אותה. ("שיגרש אלוהים את מי שגירש אותנו", אמרה)
לא היה לי מה להגיד על כך. שמעתי את סיפור הגירוש הזה כבר כמה פעמים לפני כן. כנראה שנתתי לה אבוקדו, ואיחלתי לה רק טוב.
הפעם הבאה שהגעתי למקום היתה בלוויתו של יאיר הר סיני, שנרצח ב-2001. זמן קצר אחרי זה עברתי לגור בצפון הארץ, ולא הרביתי להגיע לאזור. עברו שבע שנים.
ואז – חברים שגרו בחווה בנגב, ורצו להשתמש בגללי העיזים שלהם להבערת טאבון, ביקשו מאיתנו לעזור להם לחפש מישהי שתלמד אותם את מלאכת הבנייה של טאבון כזה ואת השימוש בו. מיד נזכרתי בביצים ובלחם שאכלתי מטאבונה של עיישה, והצעתי להם לנסוע לסוסיא.
לא זכרתי את המיקום המדוייק. לעיישה הייתי מגיעה רק על גבה של האתון, ומעולם לא ברכב. נסענו לכיוון האתר העתיק, וכשריח הטאבון מילא את נחירינו, עצרנו וירדנו מהאוטו. רועה עם עדרו היה לא רחוק מאיתנו. מיד כשראה אותנו הוא פנה לאחור והתחיל לברוח. הבנו שהוא בורח מאיתנו, ועדו צעק לו בערבית
שפנינו לשלום ואין לו ממה לפחד.
הוא לא ממש השתכנע, אבל אנחנו התחלנו להתקדם מעט לעבר האוהלים, ואז יצאה לקראתנו אמא שלו.
אמרנו שלום, ואז היא הסתכלה עלי ואמרה: " אני מכירה אותך. את עבדת במערה בסוסיא העתיקה, איפה שהיה הבית שלי, ונתת לי להיכנס אליה ונתת לי אבוקדו"…
זו היתה החג'ה שארה.
היא סיפרה שעיישה חולה מאד וכבר לא גרה באוהל שלה, ואנחנו לא ראינו טעם להמשיך. נשארנו אצלה. שמענו בזעזוע על ההידרדרות ביחסים עם השכנים היהודים, על המכות וההפחדות, השחתת העצים והיבול, ועל הפגיעות בגוף,
שאפילו נשים זקנות לא נמלטות מפניהן. חבורת הנערים הנמצאת אצל דליה הר סיני היא הגרועה מכל. כשחזרתי צפונה שלחתי מכתב מזועזע לדליה, אך לא זכיתי לתשובה.
החג'ה שארה אמרה שהיא יודעת לבנות טאבון, והזמינה את חברינו ואותנו ללמוד. היא התגלתה כאשה בעלת ידע עצום, ידי זהב, ואופי… איך להגיד… מיוחד במינו. פלפל בטוח שלא חסר לה….
החג'ה שארה מדגימה לנו בניית טאבון
שמחתי מאד על ההזדמנות לחדש את הקשר עם האזור, וכיוון שבאותו זמן התחלתי בפעילותי היזומה לשימור מלאכות מסורתיות, הצעתי לחג'ה שארה לערוך אצלה סדנאות עונתיות בהן ניתן יהיה ללמוד על מוצרי החלב המסורתיים.
אצלן עדיין חבצו הנשים במחבצות עשויות מעור עז, ואני שמחתי מאד לתמוך בהמשך העניין – גם על ידי קנייה של התוצרת, וגם על ידי ארגון הסדנאות, שמהן ניתן להרוויח יותר.
ערכנו כמה סדנאות, כשבכל אחת מהן גיליתי עד כמה הרבה אפשר עוד ללמוד. בכל סדנא היו הפתעות חדשות.
והנה מה שכתב אורי מאיר צ'יזיק – מומחה לתזונה ולמזון מקומי על הארוחה בסדנא: "באותו יום בדרום הר חברון אכלתי את אחת מארוחות הבוקר הטובות ביותר שאכלתי בחיי. פיתה אמיתית משאור מלא, שנאפתה בטאבון של חלוקי נחל מהחיטה המקומית, סלט שתובל בגבינה קשה מגוררת, חמאה טרייה מאוד וביצה מקושקשת מביצים שנאספו באותו הבוקר וטוגנו עם חמאה. והכל במאהל שאין בו לא חשמל ולא מים זורמים."
אכן.
ניסינו ככל האפשר לבקר את החג'ה שארה גם שלא במסגרת הסדנאות, ותמיד השהות איתה היתה מאלפת ומחכימה. כמו לנשים רבות, שלא יודעות לקרוא ולכתוב, היה לה זכרון מדהים לשירים.
כל הזמן חשבתי שעלי להגיע לשם שוב לתקופה ארוכה, לתעד ולהקליט וללמוד. אבל עם ילדה וילד במערכת החינוך – זה לא היה כל כך פשוט…
בשנת 2012 היינו שוב בטיול רגלי. אפרת רפאלי ומיה פישר – סטודנטיות לקולנוע באוניברסיטת תל אביב ביקשו לצלם חלקים מהטיול עבור פרוייקט לערוץ 8 בו הן השתתפו. הן ביקשו לצלם אותי לומדת מלאכה שאינני מכירה, ואני חשבתי שזו הזדמנות ללמוד את הכנת השכווה – נאד העור המשמש לחביצה. לשם הכנת נאד יש צורך בפשיטה מיוחדת של עור העז, והחג'ה שארה אמרה לי תמיד שלא פשוט למצוא מישהו שיסכים לפשוט כך, כי מדובר בעבודה רבה יותר מאשר בפשיטה רגילה.
אוניברסיטת תל אביב הסכימה לממן קנייה של עז לצורך העניין, ואנחנו חשבנו שנצלם את כל התהליך מראשיתו ועד סופו, ונזכה כך לתיעוד מלא של המלאכה.
אבל….
טעויות רבות נעשו, בעיקר על ידי. רובן היו מתוך חוסר הבנה, חוסר ידע וגם – עלי להודות – חוסר רגישות למצב העדין באזור. כתוצאה מכך, וכן בשל עיתוי גרוע, מזג אויר לא מתאים ומזל ביש
לא זכינו להשלים את תהליך הלימוד. מזג האויר הקר גרם לכל להתארך הרבה מעבר לצפוי. אפרת ומיה השלימו את הסרט, בו מתועדת רק ראשית ההכנה של השכווה. תוכלו לראותו כאן.
השלמת הלימוד של הכנת נאדות עור התרחש רק בשנת 2015, במקום אחר.
אבל הדבר היותר גרוע שקרה באותו יום היה שאחת הטעויות העיקריות היתה שלא הבאנו לחג'ה שארה את נתח הבשר המועדף עליה, והיא נעלבה.
נוצר מצב לא נעים, שלא ממש ידעתי איך לצאת ממנו.
בפעמים הבאות שהגענו לבקר בסוסיא היא לא היתה במקום.
עבר זמן מה, עברנו ליבנאל, הייתי עסוקה בדברים אחרים, התחלתי לנסוע לנגב דרך כביש 6, והקשר לא חודש. מרחוק ודרך האינטרנט עקבתי אחרי ההתפתחויות המצערות הקשורות בתכניות הגירוש וההריסה המאיימות על תושבות ותושבי סוסיא שוב ושוב.
חתמתי על העצומות, שיתפתי בפייסבוק, תמכתי, אבל בפועל לבוא לא באתי.
וכך, לפני כשנה שמעתי בהפתעה ובצער רב שהחג'ה שארה נפטרה.
מותה מהווה שריפה של אחת הספריות הגדולות. (זקן מת-ספרייה נשרפת. פתגם אפריקאי )
בחורף השנה, הזדמן לי להגיע שוב לסוסיא כמה פעמים מסיבות לא צפויות.
האחת – מישהי העובדת בעמותה המסייעת לתושבי\ות הר חברון סיפרה לי כי נשות סוסיא התארגנו ב"ג'מעיה" (התאגדות) במטרה להרוויח כסף מעשיה משותפת, ויש להן מחשבות על שימוש בצמר ובידע המסורתי שלהן.
היא אמרה שהן תשמחנה לייעוץ ולעזרה.
השניה – פנו אלי מתכנית האוכל "המסע המופלא של גידי ואהרוני" וביקשו ממני להמליץ להם על מקום בו ניתן לראות את ייצור מוצרי החלב המקומיים המסורתיים.
אני אוהבת סיבות כפולות לנסיעות, ו…נסעתי לסוסיא.
סוסיא היתה עבורי בשנים האחרונות החג'ה שארה. כשהגענו לשם הגענו אליה, ופרט למקומות אליהם היא היתה הולכת או שולחת אותי – לא הסתובבתי באזור. לא הכרתי את יתר המשפחות, ובודאי שלא ראיתי את כל מה שיש לראות שם.
עכשיו, הגעתי לגבעה השניה, היכן שגרה משפחתה של פטמה, עובדת סוציאלית המרכזת את הג'מעיה.
בפעם הראשונה שהגענו, זה היה בדיוק לאחר מפגש הנשים השבועי. על הלוח היו תוצאות ההצבעה – תמיכה רבה בהשקעה במלאכות הקשורות בצמר. שמחתי לראות.
בכדים על השולחן עוד נשארה שְנֵינֶה לשתיה. שמחנו לשתות.
כן, הן מייצרות זבדה, מייצרות ג'ע'גיל, אבל אין שם היום אף אחת שחובצת בשכווה. אפילו לא הבנות של החג'ה שארה. לכולן כבר יש מחבצות חשמליות.
(ההסבר לכל המונחים הקשורים במוצרי החלב נמצא במאמר הזה: https://www.old-crafts.co.il/kY)
החשמל הגיע לסוסיא לפני כארבע וחצי שנים, בדיוק כשאנחנו הפסקנו להגיע. זהו לא חשמל הקשור לרשת החשמל, אלא חשמל סולארי, שהמערכת שלו הוקמה בתרומות. זו מערכת גדולה המגובה בגנרטור.
הגיעו המקררים, הגיעו מכונות הכביסה, והגיעו גם מים, הנשאבים במשאבה חשמלית מן הבורות.
לא עוד הליכה לבורות המים, לא עוד שאיבה מפרכת בדליים, לא עוד סחיבת דליי מים על הראש.
לא עוד כביסה ביד, לא עוד חביצה בשכווה.
יותר חשמל, פחות עמל…
מזל? חבל?
תלוי את מי נשאל….
מובן שהרבה נשים מרגישות הקלה.
אבל – האם רק אני מצטערת על כל הדברים הללו, שילכו לבלי שוב? והם ילכו. זהו תהליך בלתי הפיך. ברגע שאפשר לעשות משהו בקלות – לא נחזור לעשות אותו בקושי.
זה טבע האדם
האם בעוד כמה שנים נוכל לראות את נשות סוסיא הולכות למכון כושר כדי לצעוד בו על מכונות הליכה חשמליות???
אולי הגזמתי, אבל עשיתי זאת בכוונה…
בינתיים-
הנשים בסוסיא עדיין אופות פיתות בטאבון אמיתי, כזה המוסק בגללי צאן.
בינתיים –
עדיין נזרעים בסוסיא שדות קטנים של שעורה ושל חיטה, ושל מזון לבהמות, ובינתיים השדות הקטנים הללו עדיין נקצרים ביד, במגל.
העדרים עדיין יוצאים למרעה, החליבה עדיין נעשית ביד.
הזבדה, הסמנה והג'עג'יל עדיין מיוצרים, והחיים מתנהלים שם באוהלים פתוחים.
מזל? ביש מזל? – עניין של השקפה. מי אני שאחליט עבורן?
את מרקם החיים, שהוא תוצאה של כל אלה, קשה להעלות על הכתב. אבל אני יכולה לכתוב שאצלי הוא מעורר קנאה.
נכון, זה נשמע מוזר, כי איך אני יכולה לקנא בחיים של הנשים הללו, שהם כל כך קשים? ובכן… באופן מסויים – אני יכולה…
אני לא מקנאה בסכנת הגירוש, בחוסר היכולת לעבד את האדמה שלי כי לא נותנים לי להגיע אליה, בהתעללויות של השכנים היהודים, בעקירת עצי הזית ובפחד המתמיד משריפת הגרנות.
אני לא מקנאה בתחושת חוסר האונים מפני הצבא. אני לא מקנאה במי שחופר בור מים בחודשים של יזע ועמל, ובהינף כף דחפור אחת הוא נהרס,
ומותיר צמא, זעם, ותחושה איומה של תסכול.
אבל ביחד עם הידיעה על כל אלה, הביקור בסוסיא הותיר אצלי התרשמות של אחווה מורגשת.
אוהלים פתוחים ללא דלת, שכל הזמן נכנסים בהם באופן טבעי, ללא שאלות. ילדים וילדות מתפלשים באדמה, רצים אחר תרנגולות, מתגלשים על יריעות הניילון המכסות את גגות הדיר,
נערים ונערות בגילאים שאצלנו נעלמים ככל יכולתם מעיני ההורים מסתובבים בקרבת הבתים
עד שאני, כמבקרת מבחוץ לא יכולה לדעת מי של מי…
כשאני מבקשת לקנות זבדה מאחת הנשים היא הולכת ומביאה לי מעם שכנתה, כי לה עדיין אין…
כל כך הרבה אני שומעת מחברות ומחברים על החיפוש אחר קהילה…
וכאן – יש קהילה במובן הכי קהילתי, הכי שבטי, הכי טבעי.
ברגע בו יש יום "חופש" (הייתי שם בפורים, וכשיש חג ליהודים יש סגר לערבים, וכולם בבית) – כולם וכולן יושבים לארוחת צהריים משותפת. בלי התארגנות של שבוע מראש, בלי טלפונים ותיאומים מסובכים.
20-30 איש ואשה פשוט באים, מבשלים, צולים על האש, אוכלים. צוחקים. מדברים, מנקים, הולכים.
לא צריך ליל הסדר…
אמנם ברור לי שכמו בכל משפחה יש מן הסתם גם עניינים שאני, כזרה, אינני רואה ואינני מבינה.
אבל מן הצד-החברות בין האחיות נראית – אחווה.
וכך, מן הצד, ובאופן מסויים אני יכולה גם קצת… לקנא.
ובודאי שמבחינת השימור – אלו מיומנויות שאם לא נשקיע מאמץ יזום בשימורן – הן תלכנה לאיבוד. באופן מתוקן, וכפי שנעשה בארצות בהן יש יותר מודעות לשימור מסורות הייצור –
המדינה משקיעה כסף באופן מכוון כדי לשמר את המיומנויות. אילו הייתי אני שרת התרבות הייתי משלמת לאותן נשים שכ הגון, על מנת שתמשכנה להכין מחבצות עור ולחבוץ בהן.
אבל אני לא. ולכן אני מנסה לשמר עד כמה שניתן באופן עצמאי.
הקדמת המאוחר… תמונה של גידי ואהרוני צופים במילוי השכווה
צילום התכנית לטלויזיה עבר בהצלחה. פטמה ניצחה על כל התהליך במיומנות רבה, והכל היה טעים להפליא.
אני התעקשתי על לחם מהטאבון ועל ביצים בזבדה – משהו בסיסי אך טעים בטירוף,
ווידאד, שהיה לה האומץ לקחת את תפקיד החובצת מול המצלמות, לוקחת על עצמה גם את חידוש הסדנאות.
אז אם ברצונכן\ם לחוות את העניין בעצמכן\ם (מומלץ!) – בואו!
מעבר לחוויה מרתקת , זו ההזדמנות שלנו להאריך בעוד כמה שנים את מה שעוד מעט כבר אי אפשר יהיה לראות בכלל.
וזו גם הזדמנות לבקר בכפר פלסטיני, ולהיפגש – פגישה ישירה ובלתי אמצעית.
קבוצות מאורגנות בנות 10 משתתפים\ות לפחות יכולות לקבוע איתנו תאריך מיוחד.
תאריכים לסדנאות הפתוחות להרשמת יחידים/ות מתפרסמים באתר ב"מה קורה" (צד ימין של דף הבית)
0506962403
yonitcrystal@gmail.com