|
מאיפה להתחיל? האמת היא שעוד לא בישלתי ועיכלתי את זה. אבל כרגע אני מציגה בשתי תערוכות של אמנות. ואני בכלל משמרת מלאכות מסורתיות…אבל לא רק. כבר מזמן אני משחקת אותה סוג של אמנית, למרות שאף פעם לא למדתי אמנות. פשוט – אני לא יכולה שלא ליצור, והיצירה שלי לא יכולה להיות רק מסורתית. זה חזק ממני, הצורך הזה, להביע את עצמי בכלים שאני מכירה – של קליעה ואריגה, אבל בדרכים חדשות, דרכים שלי, ולא של מסורת כלשהי.
כדי להתקבל לתערוכות אמנות שמכבדות את עצמן בדרך כלל צריך לענות על קולות קוראים, וצריך לכתוב כלמיני דברים על איך העבודה שלי מתאימה לקול הקורא, ולפעמים זה קצת, תסלחו לי, להמציא או לעוות, ואם לא הייתי חוששת שהחדשון הזה עשוי להיקרא על ידי כאלה שממש יכולים/ות להיעלב הייתי אומרת עוד מילה… (יכול להיות שאם הייתי מבינה בזה משהו ולומדת אמנות בצורה מסודרת, ויודעת באמת להבין את כל המילים האלו בקולות הקוראים לא הייתי חושבת על זה כך). אז בשבילי זה בדרך כלל לנחש ולהמר, אבל אני מודה שאני גם נהנית מזה. זה סוג של אתגר – לשחק במגרש לא מוכר, להמציא שמות לעבודות, וקצת להתחפש…
אבל מה שרציתי לכתוב עליו זו ההפתעה שלי מעד כמה שהאמנות יכולה לגעת
בתמונה אני יושבת ליד העבודה שלי, ומסבירה למבקרות/ים בתערוכה למה באמת היתה כוונת המשוררת…
השבוע הייתי סוף סוף בביאנלה במוזיאון הארץ בתל אביב. אני מסוג אלו שכשהן כבר מבקרות בתערוכה הן קוראות כל מה שכתוב על העבודות. אז כמה וכמה שעות לא הספיקו לי כדי לראות את כל התערוכה העשירה הזאת. וגם לקרוא את מה שכתוב ממש לא מספיק לי, הייתי ממש רוצה לדבר עם האמניות והאמנים בעצמם/ן ולהבין למה הם באמת התכוונו. כי המילים האלו, שמתארות במונחים ליריים משהו את שדות היצירה והכוונות שמאחוריה בדרך כלל נשארות מרחפות מסביב לי, אבל אני לא מצליחה להבין, וגם – הרבה פעמים לא בטוחה שזו באמת היתה הכוונה של האמנ/ית. ולפעמים אני גם חושדת שבכלל אין כוונה מודעת. לפחות כך זה אצלי. קודם אני עושה, ואחר כך אני חושבת.
אבל מה שאני רוצה להגיד, זה שהתערוכה ממש ריגשה אותי. שיש שם עבודות שממש גרמו לעיניים שלי להיות לחות. עבודות יד עושות לי את זה הרבה. ההתמסרות האינסופית, היכולת להשקיע, ביצועים מושלמים, רעיונות מקוריים להדהים – כל אלו נוגעים בי באופן שלא תמיד אני יכולה להסביר.
וזה מוזר, וגם נעים, כמובן, להיות בצד השני – לראות איך העבודות שלי נוגעות בא/נשים. לפעמים בדרכים שבכלל לא הייתי חושבת עליהן. כי איכשהו האמנות עושה את זה לשני הכיוונים – היא משפיעה על מי שיוצר/ת אותה, וגם על מי שצופה בה. התערוכה שאני מציגה בגלריה בגן שמואל היא הרבה יותר צנועה. הגלריה עצמה הרבה יותר צנועה. למעשה המבנה היה בכלל הרפת הראשונה של הקיבוץ… האוצרת, אורית קוליקובסקי עשתה עבודת הצבה אסתתית מאד, וכתבה את מה שהיה לה להגיד במילים פשוטות ומובנות, על מתחל של דקל טבעות שנתתי לה – מה שממש התאים לי ולתערוכה. למרות שיש הגבלות קורונה, מספר המבקרים/ות מפתיע אותי, ויותר מזה – ההתרגשות שחלק לא מבוטל מהם/ן מביעים/ות. יש כאלו שהעבודות שלי ממש נוגעות בהם/ן עמוק, וזה נורא משמח. זה נותן מימד אחר לחשיפה שלהן לעיני הציבור.
|
שתפו בפייסבוק