נכתב ב-6 בדצמבר 2020, הבוקר שאחרי הסדנא שהתקיימה אצלי לקליעת "קורטלה " – סל מסורתי מזית ואלת המסטיק.
לפעמים ההתרגשות אצלי באה אחרי הארועים המרגשים עצמם. כלומר – קודם אני עושה, אחר כך מעכלת, ורק אחר כך מגיעה ההתרגשות. כך אני מרגישה אחרי שהסתיימה כאן הסדנא השנייה השנה לקליעת "קורטלה" בזית ובאלת המסטיק. אתמול במקלחת, כששטפתי מעלי את עמל היום, צצה במוחי המחשבה, שעשרים ואחת הקורטלות שנקלעו בסתיו הזה כחלק מהסדנאות שלי, ואולי גם הקורטלות הנוספות, שאינני יודעת עליהן אך נקלעו בעקבות הסדנאות הללו ו/או בעקבות הספר שלי, הוא כנראה מספר הקורטלות הגדול ביותר שנקלעו השנה בארץ מזית ואלת המסטיק. (מי שהמתמטיקה חשובה לה/ו – שלוש מתוכן אני קלעתי. אחת כהכנה לסדנא ושתיים במהלך הסדנאות, ובסדנאות היו שתים עשרה נשים כחלק מסיירת הקליעה שלי ושש נשים בסדנא של אתמול). הקליעה המסורתית בזית ובאלת המסטיק חדלה להתקיים בתחומי מדינת ישראל כמשהו עונתי שגרתי ונחוץ כבר לפני כמה וכמה שנים. פה ושם אולי אפשר למצוא מישהו שעדיין משתעשע לעיתים בקליעה כזו, אבל לא מישהו/י שעושה את זה באופן קבוע. בשנה שעברה פגשתי בירכא בגליל את החאג' סעיד – גבר דרוזי שיש לו כרמי זיתים, וכיוון שפרש לגמלאות הוא מתעסק להנאתו גם בקליעה, בעיקר לנוי בביתו. יש לו כישרון אמנותי, והוא קולע סלים מגוונים ומיוחדים. הוא משתמש, כפי שהיה מקובל בגליל – באלת המסטיק – עם ובלי קליפה, ובחוטרי זיתים. שמחתי מאד לפגוש אותו, אבל אני לא בטוחה אם אפשר לכנות אותו קולע מסורתי.
באזור שכם, בכפר ג'מעין יש ארגון של נשים המשמרות את המלאכה של הקליעה בזית. הן עושות זאת כדי להרוויח כסף, ועד כמה שאני יודעת נשארו שם נשים מבוגרות בודדות שעדיין קולעות. הצלחתי לאתר כמה תמונות משם עבור הספר שלי, ( "קליעה מדור לדור" – על מסורות הקליעה בארץ. הפרטים עליו נמצאים באתר כאן ) אבל גם בכתבה בה נמצאו התמונות (הזכויות לסוכנות פלסטין 24) סופר על כך שהקולעת העיקרית היא כבר קשישה ולא ברור כמה זמן עוד תמשיך במלאכה.
אבו נאג'ח – מי שאני למדתי ממנו , שעליו אפשר לומר שהוא לא השתעשע בקליעה אלא שממש קלע לפרנסתו נפטר בתחילת השנה. הוא באמת היה מאחרוני הנפילים… וזהו. הצעירים לא המשיכו במלאכה ואני בספק גדול אם ימשיכו. את אבו נאג'ח הצלחתי לתעד ממש ברגע האחרון, כחלק מהמחקר שעשיתי עבור הספר, וכך יש אצלי צילומים וסרטונים המראים בפירוט את דרך העבודה שלו.
אני כותבת את זה, ומרגישה את כובד האחריות. נכון, זו אמנם רק אחריות לשימור של טכניקת עבודה מסויימת, שהיעלמותה היא אולי נטולת חשיבות למהלכה של ההיסטוריה, ובכל זאת – זוהי פיסת תרבות, שאינה נפרדת מההיסטוריה הזאת. בפרק על הקליעה בחוטרי עצים אני מביאה סיפור תלמודי, בו נזכר השם "קרטלה" כתיאור לסל תאנים. אלפיים שנות היסטוריה, לפחות, היו לסל הזה לפני שנעלם. בסדנא בה אני מלמדת את מה שלמדתי מאבו נאג'ח אני מקפידה להראות את הסרטונים המעטים שצילמנו, בהם אפשר לראות אותו עובד. כי לראות ידיים של מי שקלע מאות, אם לא אלפי סלים שכולם אותו הדבר, זה משהו אחר לגמרי מאשר ללמוד ממני יד שנייה.
אז כן, מרגש אותי שעכשיו שמונה עשרה נשים ישראליות יהודיות הטריחו את עצמן לצאת לכרמי הזיתים ולצידי הדרכים לחפש ולקטוף חוטרים וענפים ולהתאמץ לקלוע בהם בטכניקה הפלסטינית, בדיוק כפי שנלמדה מאבו נאג'ח, או – כמעט בדיוק, כיוון שאבו נאג'ח השתמש באולר ככלי עבודתו היחיד. את המיומנות הזו לא הצלחתי ללמוד, ועל כן אינני יכולה ללמד. גם את אמנות הבחירה של החומר לא הצלחתי ללמוד, לצערי. אבו נאג'ח היה גר במקום שליהודים/ות ישראלים/ות לא פשוט להגיע אליו, ועל כן הסתפקתי אצלו בביקורים ספורים . בסיור לאיסוף החומר, כששאלתי אותו איך הוא יודע שחוטר א' הוא טוב ואילו חוטר ב' שגדל על ידו ונראה ממש כמוהו אינו טוב הוא ענה לי: "אני יודע. יש לי נסיון של ארבעים שנה". וזהו. את המשפט שלו "את – תשכחי מהמזמרה שלך" – לא הצלחתי ליישם.
איסוף חומר בכרמי הזיתים של יבנאל. צילום אילת מסילתי
נגזר עלינו לנסות, לטעות, להיתקל גם בחוטרים שנשברים, להתגבר על התסכול ולנסות ללמוד מהנסיון שלנו עצמנו. בבדיחות הדעת, כשישבנו לקלוע את אותו הסל לפני כחודשיים, כל נשות "סיירת הקליעה" של השנה, הכרזנו על התסכול במילים "שוב נשבר הזית!… אז כן, היו לנו אתמול בסדנא גם לא מעט רגעי תסכול כאלה. בהם החומר נשבר. אנחנו כבר קצת אחרי העונה המיטבית לאיסוף זיתים ואלות המסטיק. אבל פגישתי הראשונה עם אבו נאג'ח התרחשה גם היא בחודש דצמבר. לפעמים אפשר לקלוע גם לא בעונה המיטבית, למרות שזה כמובן קצת יותר קשה. (הסדנא אתמול היתה לכבוד יום הולדת לחיילת שימיה הפנויים מועטים). בסופו של דבר – המאמץ השתלם. כשאני מדריכה מורות לילדים/ות אני מדברת איתן כמעט תמיד על חשיבותו של התסכול. דברים לא תמיד מצליחים בפעם הראשונה. למעשה – לרוב לא. כל כך חשוב להפנים את זה. כשאני רואה תלמידות שקשה להן עם זה שהסל יוצא עקום או שחוטרים נשברים אני נוהגת לומר : "בסל העשירי זה יקרה קצת פחות". בעולם בו לחיצה על כפתור יכולה לחולל כל כך הרבה דברים ברגע אחד, ההצלחה לקשור ארבעה חוטרי זית זה לזה רק בנסיון החמישי או העשירי היא בעלת חשיבות עצומה לנפש שלנו. כך לפחות אני רואה את זה.
מפני שהסיפוק, הו, הסיפוק הזה בסוף יומיים של עבודה די מאומצת, כשהסל שלך מושלם וכבר אפשר לשאת בו דברים, ואת יודעת שהצלחת למרות הקושי, ולמרות שהיו רגעים בהם נשבר הזית והיית בטוחה שזה כבר לא יקרה –– זהו סיפוק ששווה כל כך הרבה!
ואצלי, זה הסיפוק לראות שהמטרה ששמתי לעצמי – להציל מסורות מלאכה מקומיות מתהום הנשייה אכן מוגשמת. שאפשר לגזור חתיכות קטנות של היסטוריה יומיומית מתוך ההיסטוריה הגדולה, ולנצור אותן.
עשרים ואחת קורטלות חדשות נקלעו אצלי בסתיו זה מחוטרי זית וענפי אלת המסטיק, רימון, ושקד, ואני יודעת על עוד כמה שנקלעו בהדרכת הספר שלי.
וזו התמונה מסיום הסדנא לפני כחודשיים. אז בעצם, אם אני סופרת – מדובר על 23 קורטלות, כי בתמונה למעלה חסרה משתתפת, ובתמונה כאן תוכלו לראות ששתי משתתפות זריזות הספיקו להתחיל עוד שתיים…
אם אתם/ן יודעים/ות על עוד קולעים ו/או קולעות מסורתיים/ות – בישראל או בשטחי הרשות הפלסטינית – אנא ספרו לי. תודה!
יונית יקרה,
העשייה שלך כלכך חשובה ומרגשת. להציל ולהנציח מלאכות מסורתיות זו מתנה עבור כולנו.
לחוות מלאכה החל מחיפוש החומר, הכרתו מקרוב, הבנתו, הזכות ללקט ולקושש במידה הנכונה שתספיק ליצירה ובמקביל לא תפגע בצמח ובסיביבה, לחוות את התהליך הארוך ולפעמים המעט מתסכל, לבכנס לרטמוס של שפיות ורוגע ועד לקבלת תוצר סופי פרקטי בעל סיפור היסטורי וסיפור קטן ואישי – כל זה בהנחייתך המקצועית והמנוסה. חוויה, פשוט חוויה!