חדשון סוף האביב תשפא

 

שלום לכולם/ן

חג שבועות מאחורינו, כרגע יש שביתת אש, ולפחות הטילים כבר לא מתעופפים.

שדות תבואה רבים עלו באש – אחד ממחיריה הכואבים של המלחמה.

ובכל זאת –  עונת הקציר בעיצומה.

שבועות הוא זמן "ביכורי קציר חיטים" כלומר – התחלת הקציר.

בהתאם, אני מציעה עוד סדנא לקליעת ברכות קציר משיבולי חיטה.

בסדנא הזו אני מספרת גם על מנהגי הקציר, הטקסים, ומקורו של המנהג לקלוע ברכות כאלו

הפרטים כאן 

 

 

 

 

חוץ מהשדות השרופים, אני חוששת שאת משקעי המלחמה הזו נרגיש עוד זמן רב.

הסדק, שקיים תמיד בין החברה היהודית לערבית בארץ נראה פתאום כמו תעלה עמוקה. 

אני חווה כאב רב בעניין הזה

ובוחרת לשתף כאן משהו אחד, שקשור לזה.

 

ביום רביעי שעבר, בזמן שבבאר שבע עוד היו אזעקות והתראות נסעתי ללמד בירוחם.

אני מנחה שם במסגרת "כולנא" קורס מלאכות מסורתיות מקומיות,

בו אני מכוונת את הסטודנטיות ללמוד ולתעד מלאכות מיד ראשונה,

כלומר – מנושאות המורשת של אותה מלאכה.

בנגב זה  כולל גם את  הציבור הבדואי.

זהו קורס מיוחד, תובעני, ולא פשוט ליישום. לילות רבים ללא שינה עברתי בגללו.

ועכשיו???

 

עוד לפני הארועים הסוערים קבענו עם שתי נשים בדואיות פגישות בדיוק ליום רביעי הזה –

שהיה האפשרות הראשונה אחרי הרמאדן ועיד אל פיטר.

ביום שלישי, ממש לפני שנסעתי, שמעתי מחברים בדרום סיפורים על התנפלות אלימה של בדואים צעירים

על מכוניות ובהן נוסעים/ות יהודים/ות בכביש ערד – באר שבע,

בתקשורת כמובן ששמעתי על ההתפרעויות שהיו בכניסה לחלק מהעיירות הבדואיות.

ואני קבעתי ביקור עם תלמידות אצל מישהי בתל שבע…

מה לעשות?

 

כמו שאני תופסת זאת, חלק מהותי בעבודה שלי קשור בהפגשת אוכלוסיות שונות,

וביצירת חיבור והבנה עוקפת מילים בין א/נשים

שכנראה לא היו נפגשים/ות אלמלא העניין המשותף במלאכה.

את הסיפוק העז ביותר הרגשתי בסדנאות שערכתי עם בעלות ובעלי מלאכה ערבים/ות,

כשקיימתי אותן בכפרים כמו טירה, שגב שלום, סוסיא, בית אומר  ומאהלים בבקעת הירדן.

למעשה, אלו הן הסדנאות הייחודיות ביותר וגם החשובות לי ביותר.

הן גם המורכבות ביותר לארגון, ובדרך כלל מציבות בפני כלמיני קשיים והתלבטויות.

השנה, למשל, בגלל הקורונה לא ארגנתי אף אחת כזאת… 

 

מבחינת התלמידות של כולנא – מיעוטן בחרו ללמוד מנשים בדואיות.

הלימוד עם בחיטה (שם האישה) מרחמה (שם המקום – הכפר הלא מוכר שממש ליד ירוחם)

התקיים כמתוכנן וללא קשיים בכיתה שלנו בירוחם נטולת האזעקות.

והנסיעה לתל שבע? והאחריות שלי כלפי התלמידות? 

פחדתי. אני מודה. 

צלצלתי לג'והרא בתל שבע ושאלתי אותה אם נראה לה שבטוח עבורינו להגיע אליה.

"לפני חצי שעה היתה כאן אזעקה" היא אמרה, "אבל יש לנו פה מרחב מוגן".

וההתפרעויות של הצעירים? שאלתי באופן ישיר. "עכשיו שקט", היא ענתה,

והוסיפה שאם נרגיש שיש צורך היא תבקש מהבן שלה ללוות אותנו.

התלבטתי, אבל החלטתי לא לוותר, ולנסוע עם התלמידה האחת שבחרה מראש ללמוד את המלאכה הזו.

האחרות פחדו, והבנתי.

 

המפגש היה מצויין! היה שקט ולא היו אזעקות בזמן שהייתנו שם.

ההגעה לביתה ובחזרה עברה ללא שום מתח

היא לימדה אותנו את הכנת השבאוויה – קמע בדואי מסורתי, שמשמש להגנה על היולדת ועל התינוק/ת.

תוך כדי הלימוד שאלנו שאלות על המשפחה שלה, ועל הנשים הבדואיות בעבר והיום.

היא סיפרה לנו על ילדותה בשטחים הפתוחים של הנגב, על מצוקת הדיור בעיירה,

ועל הסיבות בגללן עברה משפחתה לעיירה הזו, למרות חוסר רצונו של אביה.

ככה, שיחה סקרנית על הא ודא…

 

השבאוויה מורכבת תמיד משני חלקים.

בזו, חלק אחד עשתה ג'והרא, ואת השני עשתה מאיה. 

 

 

 

 

בסוף ההכנה, שני החלקים מחוברים על ידי חרוז אחד. הן עשו את זה ביחד – אחת מכאן ואחת מכאן.

צילמתי את ארבע הידיים שעשו במלאכה. ידי המורה הבדואית וידי התלמידה היהודיה.

להגיד שזה סמל לשיתוף פעולה יהיה אולי נדוש,

ובכל זאת שמחתי על הצילום הזה, בזמן הכל כך מתוח הזה.

שמחתי שנסענו. אני חושבת שג'והרא שמחה שהגענו.

ואני רוצה להגיד משהו אחר. פחות נדוש

.

 

 

בנכונות שלנו ללמוד משהו ששייך לתרבות ולמסורת של קבוצה אחרת, לא מוכרת

ואולי אפילו של אלו שמפחידים אותנו

אנחנו כבר מכירות/ים  בכך שיש לנו מה ללמוד מהם/ן. וזה הרבה.

כשאנחנו משלמים/ות להן/ם על הידע הזה, (כמובן שעשינו זאת) אנחנו מכירים/ות בחשיבות שלו,

ונותנים/ות תוקף למשהו מן התרבות שלהם/ן.

במקרה של המלאכות המסורתיות – אנחנו נותנות/ים חשיבות למשהו

שגם החברה ממנה המלאכות הללו באות, פעמים רבות כבר לא מעריכה.

למעטים/ות (מאד) שעדיין עוסקים/ות במלאכות הללו זה חשוב. וגם לי. 

 

אין לי אשליות. את השלום זה לא יביא.

אבל איזו עשייה להכרה באחר/ת ולקירוב לבבות נראה לי שכן יש כאן. 

 

חזרתי הביתה בשלום, דרך ואדי עארה נטול הרמזורים.

האומץ השתלם.

 

אני ממש מקווה שבהמשך, כשיירגעו פחדי הקורונה, וכשתירגע האוירה

אפשר יהיה לחזור  לסדנאות בעלי/ות המלאכה. 

כמובן שאעדכן.

 

 

ועד אז – סדנת הכובעים בגולן  –

יום ששי הראשון בחודש יולי, זו השנה ה- 14 ! 

 

 

ההרשמה פתוחה, הפרטים כאן

הקודמ/ת זוכה…

 

 

שיהיה לנו קיץ רגוע ושפוי

יונית

 

כתיבת תגובה