המשך המסע – סגירת מעגלים מפתיעה ומרגשת

 

עברו חודשיים וחצי מאז יצאנו, וההפתעות הטובות לא מפסיקות.

מטבע הדברים גם, שיציאה לטיול כזה, בפעם השישית, וברווח של 10 שנים מהטיול האחרון, תעלה הרבה זכרונות, מחשבות של השוואה,

ונסיונות להיזכר במה ואיך היה בפעם ההיא או ההיא  – נסיונות שלא תמיד נושאים הצלחות.

בכל אופן בתור "משמרת" ו"ההיסטוריונית של הטיולים" – אני בהחלט עסוקה בהם.

 הייתי רוצה עד מאד לקרוא ביומני המסע שלי מהטיולים האחרונים את החלקים הרלוונטיים, 

אלא שהם ארוזים היטב באיזשהו ארגז מתחת לערימה של ארגזים אחרים.

 

אז את החדשון הזה אני מקדישה לכמה סיפורים, שיש בהם סגירה של מעגלים שהתחילו במסעות קודמים, ובכולם יש מידה של הפתעה. הם לא היו מכוונים, ולא היו צפויים בכלל כשיצאנו.

 

הסיפור הראשון קשור בטיול הראשון שלנו, עם האתון דונקה, בדיוק לפני 26 שנים.

בסוכות של שנת 1996 ישבתי באחת המערות באתר של סוסיא העתיקה והדגמתי אריגה בנול קרקע, שהוא הנול המסורתי של הנשים הבדואיות, וגם של הפלחיות באזור דרום הר חברון.

הנה תמונה מאז. (שאני לא יודעת מי צילם/ה ואיך הגיעה אלי)

 

 

התיאור של הטיול הזה בפירוט רב נמצא כאן (ארוך אך מרתק).

פה אכתוב רק כי בחודשיים שקדמו לאותו חג סוכות ביקרתי כמעט יום יום את עיישה –

אחת הפלאחיות שהיתה גרה באוהל קטן, אחרי שהצבא הרס את מערת המגורים שלהם, (עניין שגרתי שם)

וביחד ישבנו וטווינו חוטים מהצמר של הכבשים שלה.

בסוף סוכות היה לי שטיח קטן (1.50 מטר אורך וכ-80 ס"מ רוחב) שאת כולו, כולל הצביעה בצמחי המקום, הכנתי במו ידי, עם קצת עזרה של עיישה.

זו היתה חוויה מכוננת עבורי, ושם נבטו הזרעים הראשונים (שנזרעו לפני כן) של "שימור מלאכות מסורתיות."

השטיח הזה עבר איתי מגולגל מבית לבית, וכשגרנו בלוטם, זה היה בדירה קטנה מאד, שהשטיח בדיוק התאים לה.

בקיץ העלינו אותו לבוידעם כי לא צריך צמר על הרצפה, ו…אבוי. בחורף הבא כשהורדנו אותו משם גילינו שהעש אכל אותו והותיר ממנו קרעים קרעים.

באותה השנה פתחתי את בית המלאכה שלי, ועשיתי עבורו שלט יפה לכניסה.

ליד השלט הזה היתה תלויה תמונה ממוסגרת שהכילה קרע גדול מהשטיח, (או אולי שניים או שלושה זה על גבי זה) בצבעי מדבר, עם שתי מקלעות מעלי תמר.

 עזבנו את לוטם לפני 11 שנים, (בטיול עם החמור מור מור). המבנה בו היה בית המלאכה נשאר ריק, והשלט שלי נשאר שם.

לא הורדתי אותו, וכנראה שזה לא הפריע לאף אחד/ת.

השנה, קצת לפני ראש השנה, בדרך לראשו של הר כמון, הגענו בטיולנו לחוסנייה – היישוב הקרוב ללוטם.

באותו זמן פנה אלי זוג חמוד, שביקשו לערוך איתי סדנא זוגית.

הצעתי שנערוך אותה בלוטם, במקום יפה שאני מכירה, שגדלות בו המון קיסוסיות.

ליתר בטחון עליתי לשם כמה ימים קודם,

כדי לבדוק שהמקום עודנו יפה ושהקיסוסיות עודן שם.

כשהגעתי ראיתי שהמבנה בו היה בית המלאכה נמחה, ובמקומו בונים שם עכשיו בניין חדש, למגורים.

הסתובבתי קצת באזור,  ומה מצאתי בצד הכביש, זרוק? 

 

 

פיסה מהשטיח אותו ארגתי  לפני 26 שנים!!! 

 

 

הסיפור השני קשור לספר שלי – קליעה מדור לדור.

 סיומו של הטיול הגדול עם האתון תון תון מאביעזר, בעמק האלה, לגליל, היה בלוטם. שם נשארנו. (תיאור המסע הזה, למי שרוצה, נמצא כאן)

למעשה אחד הדברים שרציתי מאד באותו הטיול היה לחזור על החוויה שהיתה לי עם עיישה, בסוסיא, בטיול הראשון,

אך זה לא קרה.

בכל מקום שחיפשתי בעלות מלאכה שעוד עובדות, אמרו לי שכבר אין.

ההבנה הזאת, שעוד מעט כבר לא יהיה ממי ללמוד, דחפה אותי להחליט שזה מה שאני רוצה לעשות – לנסות ולהציל כמה ידע שאפשר, לפני שכבר יהיה מאוחר מדי.

ברור שהדברים אינם לגמרי לינאריים. אלו החיים, ותמיד יש התפתחויות מעגליות או ספיראליות. תמיד יש זרעים שנזרעו מוקדם יותר.

את פאיזה אבו עמרה, שלימדה אותי לארוג בנול קרקע פגשתי ב1995, עוד לפני הטיול הראשון. את אום נור, שלימדה אותי לארוג את מחצלות הסוף של החולה 

פגשתי עוד לפני הטיול הגדול השני.  מחצלת כזאת שארגתי תוך כדי המסע שימשה כ"שולחן האוכל שלנו" לא מעט זמן.

אבל זו לא היתה מחצלת טובה לשבת עליה.

 עדו, בן זוגי, ידע שהכפר דאמון, (כפר מפורסם שהיה בעמק עכו, ליד כאבול  והוחרב לגמרי ב-48) היה מפורסם במחצלות ובמושבי השרפרפים 

שארגו וקלעו תושביו מצמחי המים בביצות הנעמן הסמוכות ובאזור כולו.

עוד הוא ידע, שפליטים רבים מהכפר הזה נשארו בקרבתו, ומתגוררים בכאבול.

כך הגענו ב2007 לאום פריד ואבו פריד. סיפור פגישתנו מסופר בספר. בכל הרצאה שלי אני משתדלת לספר אותו ואת סיפור הלימוד של אריגת המחצלת הזו,

מפני שהוא מדגיש היטב את זה שמלאכה כדאי ללמוד ממי שיכול/ה להדגים אותה וללמד בפועל. 

הגענו אליהם לכאבול פעמיים או שלוש, ופעם אחת הבאנו אותם אלינו ללוטם, כדי להראות לנו "על אמת" איך עושים את זה.

(את הסיפור המלא, ולמה עשינו את זה אני מספרת בהרצאותי..כאן המקום קצת קצר)

 

אחרי שעברנו ליבנאל הקשר איתם נותק, וחמור מזה – למרות ששמענו מהם סיפורים, אף פעם לא שאלנו אותם לשם משפחתם.

זכרנו שיש למשפחה חנות ליד הבית, אבל שכחנו איפה היא.

 אלו תירוצים. נכון. אילו הייתי מתאמצת קצת, הייתי יכולה למצוא אותם אחרי שהספר יצא, ולהביא להם ספר.

לא עשיתי את זה, וזה בהחלט לא בסדר. אני יודעת. 

אבל אולי יש חטאים שצריכים להיעשות בזמנם, כי התיקון שלהם מתוק יותר.

 

אחרי התכנסות המלאכות "שבע אבנים" בסוכות בהר כמון לא ממש ידענו לאן ללכת.

אחרי הרבה התלבטויות החלטנו לרדת מההר דרך הכביש, וכך מצאנו את עצמנו באפיק היורד לנחל חילזון, וכבר החלטנו ללכת בו. זו היתה בחירה נפלאה.

 

 

היו לנו מפגשים מיוחדים עם עצים יפהפיים, בעלי חיים, דורסים ואנשים, 

היה לי זמן לשבת ולקלוע סלים ממה שאספתי בדרך . ממש מהצמח לסל

והיו גם הפתעות.

למשל:

האם ידעתם/ן  שבגליל יש כפר לא מוכר בשם פחחירה, שלתושביו אין חשמל, וגם לא דרך גישה סלולה, ושעד לפני 15-20 שנה היו בו בתים שהגישה אליהם

התאפשרה רק בעזרת חמורים או גמלים? אנחנו הופתענו. 

או – האם שמעתם/ן על המוזיאון האקולוגי בשעב? 

זהו מקום המציג עבודות העשויות מברזלים בשימוש חוזר, של אמן מפתיע (שמוצאו מדאמון הנזכרת).

אקולוגי זה לא ממש,לדעתי האישית. סיפור מרתק, אנשים ופסלים מיוחדים – בהחלט כן!

נהנינו, ואני ממליצה בהחלט.

 

 

 

 

 

 

 

אחרי שעב המשכנו בנחל המתרחב אל בקעת טמרה. 

זמן קצר אחרי שעברנו את צומת יבור הגיע לפגוש אותנו מכר של עדו, שגר בטמרה.

הוא בדיוק סיים לכתוב ספר, והשיחה נסבה על ספרים, ותרגום, ואני נתתי לו עותק של הספר שלי, שהיה איתי.

הוא הזמין אותנו לחנות ב"עזבה" שלו, שהיתה עבורנו צימר מפנק במיוחד. 

 אמרתי שאם אנחנו כבר באזור, אשמח מאד לאתר את אום פריד ואבו פריד.

למחרת הוא כתב לי שיש לו הפתעה עבורנו. הוא איתר אותם בקלות רבה.(פלאי הווטסאפ)

הסתבר שפריד, בנם, הוא בעל הפלאפל המפורסם בכאבול, בו הוא עצמו נוהג לאכול לפחות פעם בשבוע.

יום אחר כך נסענו אליהם.

לא ברור לי בשום אופן איך פספסנו את הפלאפל, שנמצא ממש ליד ביתם, וגם ממש על הכביש הראשי.

אולי הכל בשביל שתיקון החטא יהיה מתוק יותר.

הפגישה איתם היתה מרגשת.

אבו פריד חולה ומרותק למיטה, ואום פריד סועדת אותו, בעזרת בני משפחה אחרים.

הוא חלש, אך זכרונו טוב, והוא יכול לדבר קצת.

שניהם זכרו אותנו היטב, ונראה שהביקור אצלנו בבית ומתיחת הנול נחרט אצלם כחוויה משמעותית לא פחות מאשר אצלנו.

התמונות בספר ריגשו אותם מאד, והפתיעו את הבנים/ות ואת הנכדים/ות.

אום פריד מיד הבינה שזה יכול לעזור לשמר את המורשת האבודה, שהולכת ונשכחת.

למשל – האמן משעב, וגם אשתו, ששניהם ממשפחות שמקורן בדאמון לא ידעו כלל שכפרם היה ידוע בעבר במחצלותיו.

בניה ובנותיה של אום פריד יודעים/ות אמנם משהו על המחצלות, וגם הנכדים/ות שמעו שהיה דבר כזה,

אבל אף אחד/ת מהם/ן לא יודע/ת איך לארוג את המחצלת, וגם לא רוצה בכך.

השיחות שלנו עם אום פריד על מחצלות הסמר, והדוגמאות שאפשר היה לעשות בהן, ועל העונות המתאימות ביותר לאיסוף החומר – לא עניינו אותם/ן.

ואני, שתמיד רוצה ללמוד עוד, ולהבין מה פספסתי בעבר, ראיתי כמה אום פריד שמחה להיזכר ולספר על הדברים הללו.

 

 

הפעם גם הצטלמנו ביחד צילום רשמי, לזיכרון. הטבקה על הקיר, כמובן מעשה ידיה של אום פריד, מהשנים האחרונות.

 

לא היו איתי עוד ספרים, ולמחרת נסעתי במיוחד כדי לחזור ולהביא לה עותק.

היא אמרה שזה חשוב לה מאד. כך היא תוכל להראות לנכדים משהו מהעבר שלהם.

היא התבוננה בעיון בתמונות, בהן תיעדתי שלב שלב את אופן הכנת המחצלת, והבינה שאכן אם מישהו/י י/תרצה לארוג על פי ההנחיות – זה יהיה אפשרי.

גם בשבילי זה היה חשוב. זה חיזק לי את ההרגשה שעשיתי משהו חשוב עם הספר הזה, וגם – הזכיר לי שבאמת יהיה טוב לתרגם אותו. 

 אם למישהו/י יש רעיון לתקציב עבור תרגום והוצאת הספר בערבית ובאנגלית – אנא כתבו לי.

(רק אם ידוע לכם/ן על ארגון, או הוצאה שירצו לממן את זה. אל תציעו לי הד סטארט בבקשה. אני לא מתכוונת לעשות את זה בעצמי. 

הוצאת הספר בעברית היתה אתגר שעדיין לא התאוששתי ממנו לחלוטין. המסע הנוכחי הוא חלק מתהליך ההתאוששות)

ואם  עדיין אין לכם/ן את הספר הזה, ואתם/ן רוצים/ות – הנה הקישור לדף שלו באתר: 

 

וסיפור אחרון – חם חם מעכשיו.

אחרי טמרה המשכנו דרומה, בעמק. מאמץ העלייה להר כמון עדיין זכור לנו היטב, ובחרנו בדרך הקלה יותר, העוקפת את ההרים.

עלינו באופן מתון מקרית אתא בדרך הנוף קרית-אתא – אלון הגליל, ועצרנו בחורשת האורנים שליד "שער לאדם" ליד קיבוץ הרדוף.

לפני 18 שנה, באותו מסע מעמק האלה לגליל עצרנו בדיוק כאן. "שער לאדם" היה רעיון בהתחלתו, ולא היה בו הרבה.

עבורנו הוא היה אז שער הכניסה לגליל. אם זכור לי נכון, ישבנו אז בחורשה הזו למעלה משבוע.

היום זו "שכונה" בפני עצמה. יש בה פעילויות שונות המפגישות נוער יהודי וערבי מהארץ, ונוער מחו"ל, מכינה, ומרחב למפגש בינתרבותי.

יש בה ערוגות ירק ועצי פרי, מבנים ארעיים ומבנים קבועים יותר,

קבוצות שונות של צעירים וצעירות המתגוררות במקום, ובכלל – זהו מקום יפהפה ושוקק חיים.

בהרדוף יש לי היום לא מעט מכרים/ות וידידים/ות, וגם קצת עסקים,

 והצטערתי על שהביקור היה קצת חפוז, ולא אפשר לי מפגשים רבים ועמוקים יותר.

  שהינו במקום רק יומיים וחצי, כי הגשם דחק בנו.

אבל השהייה שם, אפילו הקצרה, סימנה עבורי היטב את ההשתנות והצמיחה – גם שלי – ב18 השנים שחלפו.

הגליל, שלפני 18 שנה הגענו אליו מ"הדרום"  נעשה מוכר הרבה יותר. שימור מלאכות מסורתיות הפך לחיים שלי.

כל כך הרבה למדתי בשנים הללו.

ומה ישתנה עכשיו, אחרי המסע הזה?

 

 

ימים יגידו. או סלים יגידו…

אלו הסלים שקלעתי בשער לאדם, כשחברותי הקולעות באו לבקר

 

התחזית ל-20 מילימטר גשם ביממה גרמה לנו להזדרז, והזכרונות המתוקים משכו אותנו לחצות את נחל ציפורי.

הפעם, שלא בפגישה מקרית, אלא ביוזמתנו המלאה, חזרנו  ל"שמשון בחצר" בכפר טבאש.

זהו המקום בו התארחנו לפני 18 שנה, בסוף האביב  עם אתוננו תון תון. אז הלכנו בכיוון ההפוך. כלומר – קודם היינו בטבאש ואז עלינו לשער לאדם.

בזכות אותו ארוח נדיב מאד  (אז כעתה) וההזמנה לגלידה

הגעתי אל משפחת חסון בשפרעם, שמבנותיה למדתי לקלוע את "ברכת אל חס'ידה" – ברכת הקציר. 

זה היה מקרי לגמרי. את הסיפור, המבדח באופן כלשהו אני מספרת בכל הרצאה וכמעט בכל סדנא בה אני מלמדת את הקליעה שלה.

אבל המקרה ההוא גרם להחייאה משמעותית ביותר של המסורת.

באופן ישיר או עקיף כבר לימדתי אלפי א/נשים לקלוע את המקלעת הזו.

ההוראות לקליעתה נמצאות בספר, והסיפור המרתק על המנהג, שהתגלה כחובק עולם – נמצא במאמר, שהיה מהראשונים שכתבתי באתר שלי. הקישור כאן

גם עם בנות משפחת חסון לא שמרנו על קשר. למעשה המפגש איתן היה חד פעמי, תוך כדי המסע.

אני באמת לא זוכרת היכן הן  גרות, ואני לא יודעת אם נחפש.

כנראה לא בכל העקבות צריך לדרוך פעמיים.

 

 

שמשון מ"שמשון בחצר" היה הסוס, אצלו התארחה תון תון. הוא מת בינתיים.

במקומו יש חמור זקן, שמארח עכשיו את פסח.

המקום נשאר כשהיה. פשוט, יפה, מזמין, שקט, נקי ונעים.

הוא הפך מאוהל לצריף, והוא משמש היום לאירוח של קבוצות ומשפחות – גם ללינה.

אני ממליצה בחום! תוכלו למצוא את שרון בחיפוש פשוט בגוגל – "שמשון בחצר".

 

ועד לפעם הבאה בה אגיע למחשב, כלומר כנראה עד לחדשון הבא,

אני נותנת את הקישור להוראות הקליעה של ברכת הקציר במתנה.

אמנם זו לא העונה המתאימה, אבל זה סוג נוסף של סגירת מעגל.

קישור למדריך: https://drive.google.com/file/d/1h-Bm3EJleGVzSFFVRZUyauBCxidpoS4P/view?usp=share_link

 

ולאן עכשיו?

שוב – לא ברור. אנחנו חושבים על מזרחה – לבקעה החמה בחורף.

יש עוד כמה עקבות שהשארנו בדרך לפני 18 שנה שמסקרנים אותי.

 

אם יש לכם/ן הצעות מעניינות עבורנו לחורף, שזהו זמן בו קשה לנוע בדרכים הבוציות,

ומן הסתם נחפש מקום לשבת בו עד יחלוף הגשם –

אנחנו פתוחים להצעות מעניינות. 

אחרון חביב – אני ליד מחשב, בין השאר משום שאתמול התראיינתי לפודקאסט שנקרא סיפור ירוק.

הוא יעלה לרשת בעוד כשבוע, אבל אני לא יודעת אם אהיה במקום שיאפשר לי גישה.

אז אם תזכרו – הקישור אליו  כאן.

עוד שבוע….

 

ובינתיים – איחולים לימים יפים ולילות גשומים. (מה לעשות, אנחנו בדרכים, ולאחל ימים גשומים עדיין קצת קשה לי).