חדשון חנוכה תשפ"ד – מסע ומלאכות בימי מלחמה

 

 

שלום עליכם/ן

כשאני כותבת בימי מלחמה שלום עליכם/ן יש לזה משמעות אחרת, חזקה יותר. אז אני באמת מאחלת על כולנו שלום, דבר ראשון. המלחמה ומשמעויותיה לא פוסחת על אף אחת ואחד כאן בארץ. כך נראה לי. אפילו על כאלה שמטיילים/ות בנחת עם חמור ועגלה. בבוקר ה-7-10 התעוררנו לקולות האזעקות, ודי מהר, בעזרת כלי התקשורת המתקדמים, העובדים גם ללא שקע חשמלי, הבנו שזה עניין רציני. למזלנו התעוררנו תחת עץ חרוב יפהפה בשפלת יהודה באחד הואדיות שבין נווה שלום לתעוז. אמנם התכוונו לשהות שם זמן מה, כדי לנוח מההליכה המהירה יחסית, במעבר של מרכז הארץ. אבל לא תיארנו לעצמנו שנישאר שם כל כך הרבה זמן, ובאילו נסיבות. הדברים היכו בנו, כמו בכל אזרחי/ות ישראל, והיה לנו די ברור  שנישאר במקום, שהרגיש די בטוח לעת עתה, ולא נמשיך ללכת דרומה, כפי שחשבנו. בימים הראשונים לא הצלחתי ליצור. כשאני לא מצליחה ליצור זה אומר משהו. הקשבתי לרדיו, הקשבתי לפודקאסטים על עזה, ועשיתי ממש מעט. יכולתי רק לתפור כמה תיקונים שימושיים, אבל לא יותר. אחרי כמה ימים זה התהפך, וחזרתי לקלוע ולארוג מצמחים שמצאתי בסביבה.

 

 

 

 

 

 

כשהבנתי שאנחנו נשארים בינתיים באותו מקום, התחלתי גם להתנדב עם כאלו שפונו מבתיהם/ן, והשתכנו במלונות בירושלים. הכי שמחתי להתנדב עם קבוצה של אתיופים/ות מבוגרים/ות שפונו משדרות. הבאתי להם/ן פלכים וכותנה, שהשגתי בתרומה מפרוייקט בחולון וממרכז ענף הכותנה של שעלבים, ולגברים הבאתי לולבים, שגם אותם קיבלתי בתרומה מבועז שילה. את כלי העבודה הייתי צריכה להביא מיבנאל, ועשיתי זאת באחת מנסיעותי. הבלגן במלונות גדול, ולצערי לא היו הרבה מפגשים איתם/ן, אבל גם המעט שהיו המחישו לי שוב עד כמה זה חשוב ומרפא, לעסוק במלאכה מוכרת. כל מי שעוסק/ת במלאכת יד כלשהי מכיר/ה בערכה המרפא, הממרכז, המרגיע. אני נוכחת בכך שוב ושוב, ומכירה תודה גדולה על המתנה הזו. הן כמרפא לעצמי, והן כדי להביא מעט מזור לאחרים/ות.

יש משהו מאד מוזר, אני חייבת לומר, בעשייה של המלאכות הקדומות הללו בלובי הרועש וההומה של בית המלון. אבל זה מה שיש.

 

 

 

 

הצטרפתי גם ליוזמה "עין טובה"  – מעגלי סריגה במלונות. אנחנו מגיעות עם חוטים ומסרגות, ופשוט מאפשרות למי שרוצה – לסרוג או לרקום. גם מי שיודע/ת, וגם מי שצריכ/ה ורוצה הדרכה. במלון הזה, בירושלים, מצטרפות אלינו גם הקצינות של פיקוד העורף, הנמצאות במקום, ולפעמים גם החיילים…

אם אתן/ם יודעות/ים לסרוג, ורוצים/ות להצטרף ולהתנדב ביוזמה הזו – יש ביקוש, וצריך עוד מתנדבות/ים. זה באמת מקסים. חפשו "עין טובה" בפייסבוק. אפשר גם לתרום צמר או מסרגות, וגם לעזור בתרומה כספית קטנה, לקניית חוטים. זה נותן למפונים/ות הרגשה שאנחנו מפנקות אותן, ומביאות להן את כל מה שהן צריכות. הן מעריכות את זה. 

 

 

כשהעליתי עכשיו את התמונות מבתי המלון, הרגשתי את מה שכתבתי – שזה מוזר, המרחב הזה, לעיסוק במלאכות. אנחנו, למזלינו, נמצאים במרחבי הטבע. השהות בטבע עושה משהו טוב, לגוף ולנפש. למרות שאנחנו חסרי בית, או אולי דוקא בזכות זה שעכשיו אנחנו חסרי בית ואין לנו על מה להגן, אנחנו רגועים, יחסית. על ההאחזות בארבעה קירות ובחפצים שבתוכם כנותני הגנה ויתרנו כבר לפני ששה עשר חודשים. בטבע הכל חולף ומשתנה ללא הרף. בשבתנו בבית סוסין (כך נקרא המקום) ראינו את ציפורי הקיץ עוזבות ואת ציפורי החורף מגיעות. כשהגענו היה חם ויבש וצהוב – חום, ואילו עכשיו אחרי הגשם הכל ירוק ונובט.

 

 

האלה שמול מיטתנו, שהיתה אדמדמה כשהגענו, השירה כבר את כל עליה, ואפילו עצי החרוב ירוקי העד משירים את עליהם הישנים ללא הרף, ועלים צעירים מלבלבים במקומם. כל זה קורה וממשיך וקורה גם כשהתותחים רועמים, גם כשהחטופים/ות עדיין במנהרות בעזה ואולי לא רואים/ות אור יום. גם כשבכל יום נהרגים א/נשים.

זה לא מקל על הכאב, אבל שם אותו בפרופורציה.

ואנחנו במרכז הארץ. הכי מרכז הארץ בו שכנתי בעשרים השנים האחרונות. אפשר להגיע לירושלים ולתל אביב בקלות יחסית, גם בתחב"צ, ואני עושה את זה. המעברים ממציאות למציאות – מהטבע והחיים ללא חשמל וללא מים זורמים, עם אש פתוחה ובוץ, אל המלונות בירושלים, או אל השוק בתל אביב נעשים תכופים יותר, וקצת פשוטים יותר. כשאני מספרת למפונים/ות איתם אני מתנדבת שאני חסרת בית ומאושרת, יש כאלה שזה מעלה אצלם/ן הבזק של הכרה. (מעטים, אמנם).

בשבת הלפני אחרונה עבר אצלנו במחנה זוג צעיר למדי. הם פונו עם ילדיהם מביתם באחד מקיבוצי עוטף עזה. הם ישבו איתנו זמן רב, והקשיבו לסיפורינו על המסעות, גם על מסעותינו בעבר, כשהילדים שלנו היו קטנים. חיי הטבע קסמו להם, והם אמרו שההקשבה לסיפורינו פתחה להם את הראש ועשתה להם משהו חזק. אלמלא חתמו בדיוק יום קודם על חוזה שכירות ארוך טווח, אולי אפילו היו מצטרפים אלינו וחוסכים המון כסף. אני יודעת שזה לא משהו שמתאים לכל אחד/ת. ברור. אבל קפיצה תודעתית קטנה עשוייה לשחרר כל כך הרבה א/נשים מהצפיפות והקושי בבתי המלון. אם אתם/ן מכירות/ים כאלה שהרעיון יכול להתאים להם/ן, תנו להם/ן את מס. הטלפון שלי. 

ואולי גם אמנות (יכולה לעזור קצת).                                                                                                      מחשבה זו הביאה את אוצרות התערוכה השנתית של עמותת אמנים יוצרים בישראל להקדים דוקא את פתיחתה. התערוכה עוסקת בכלי עבודה והיא נקראת ארגז כלים. אני מציגה בה חלק מאוסף הפלכים שלי, מרחבי העולם.

זה ברחוב בר יוחאי 5 בתל אביב, צריך לברר שעות פתיחה.

 

 

בחנוכה נסעתי צפונה, והעברתי סדנאות ליצירת אהילים – כלים במלאכה קדומה לאחסון אור מודרני… למעשה, העברתי את הסדנא הזו בעינות בית סוסין ממש ביום שלפני המלחמה. 

 

זו סדנא קלה, יחסית, מתאימה לכולם/ן, מספקת, וכיפית.

כך כתבה לי רותם, שהשתתפה באותה סדנא בששי לאוקטובר: 

הי יונית! מה שלומך? מקווה שאתם בטוב בתוך כל הימים הקשים האלה…
הייתי בסדנה שלך לקליעת אהיל ממש יום לפני שהכל התחיל, ביום שיש ה6.10 (נראה עכשיו כמו משהו כיף שקרה מזמן, בעולם אחר..)
רציתי לשתף אותך שבהשראת הסדנה קלעתי אהיל גדול נוסף ועכשיו הוא מקשט את הסלון שלי! העבודה עליו הייתה ממש מרגיעה ונעימה, וזה היה לי כל כך חשוב דווקא בימים האלה למצוא איזה אי של שקט.
מצרפת תמונות.
המון תודה, ושיבואו ימים שקטים וטובים במהרה

 

 

אז האמת שעדיין יש לי חשק, ואם תרצו לארגן כמה חברים/ות ולהגיע אלי, לטבע של שפלת יהודה – ובעצם – אפשר גם לבוא לבד או בזוג – אשמח ללמדכם/ן.

 

מאחלת שיהיה המשך חנוכה ואחרי חנוכה מואר ושקט, שהתפילות והתקוות להחזרת החטופים/ות והשבויים/ות ישאו פרות, ושנסכים לוותר על מה שצריך, על מנת שיוכל לבוא השלום.

אנחנו עצמנו פונינו בשבת האחרונה על ידי פקח קק"ל מהמקום המקסים בו שכנו חדשיים. לקח לנו יומיים לארוז ולהתארגן מחדש עם העגלה, ועברנו בינתיים למקום לא רחוק. כנראה שנישאר באזור שפלת יהודה בחורף. כשהכל רטוב ובוצי אנחנו לא יכולים לנדוד. אנחנו מחפשים את המיקום למחנה החורף שלנו, ואם יש לכם/ן רעיונות – אשמח לשמוע.

ברכה על כולנו

יונית