למה זה לא פשוט. סיפור הפרנה של דינה יוגב

זהו סיפור ששמעתי מדינה יוגב

הוא ממחיש היטב את המורכבות שיש ברעיון של שימור מלאכות מסורתיות, אם מה שאנחנו מתכוונות לעשות הוא לשחזר ידע, השמור אצל זקנות או זקנים.

דינה היא מומחית בבנייה באדמה. היא גרה במתת, בגליל, (לפני הפינוי) וחוקרת כבר זמן רב את מלאכת הבנייה באדמה, במיוחד של הנשים. למעשה דינה היא שזרעה במוחי את הזרע של חשיבות שימור המלאכות המסורתיות לפני המון שנים. ובכן –  אמא של אחת מחברותיה הגיעה לארץ ממרוקו, ודינה רצתה לראיין אותה וללמוד ממנה על אופן בניית הפרנה – תנור האפיה שהיה במרוקו. היא גם זכרה שלאותה אשה היתה פרנה בחצר, כלומר – ברור שהיא יודעת לבנות פרנות.

באחד הימים היא הגיעה אליה ביחד עם חברתה, הבת של אותה אישה, והתחילה לשאול. "עזבי", ענתה האמא. "אני לא זוכרת כלום". אבל דינה לא ויתרה. היא עברה לשאול אותה שאלות על דברים אחרים שהיו במרוקו, כדי "לפתוח לה את הזיכרון". למשל – באיזה צבע היתה דלת הבית שלכם? איך נראתה החצר שהיתה לכם? איך נראה הרחוב? הבית? וכד'. זה עבד. הסתבר שהאשה זוכרת טוב מאד איך נראו שם הדברים.

אבל ביחד עם הזכרונות האלו, הגיע הזיכרון הפחות נעים. כשהיתה בת 12, ועודנה ילדה (לפני שקיבלה מחזור) אולצה להתחתן עם גבר המבוגר ממנה בשנים רבות. המשמעות של מימוש הנישואים היתה שהיא נאנסה לילה לילה ללא כל התחשבות בה, בגילה הצעיר, בכאביה, בפחדיה או ברצונותיה. אם באותם ימים היא אפתה בפרינה המשפחתית של משפחת בעלה, או בנתה פרינה חדשה, או סרגה או ארגה, הרי שהזכרונות הללו מהולים ונצבעים בצבעים השחורים של הלילות הקשים. דינה שאלה אותה מה היא עשתה, והיא ענתה שכל הרחוב היה מתעורר מהצרחות שלה.

כשאנחנו מבקשות ממישהי להיזכר במלאכה, אין לנו וגם לה אין שליטה על מה שעשוי להגיע בעקבות פתיחת דלת הזיכרון הזו. ייתכן שהיתה סיבה טובה לסגור את הדלת. ברור שהיתה סיבה לכך שתגובתה הראשונה היתה  "עזבי, אני לא זוכרת". במקרה זה  אנחנו גם לא יודעות אם ביתה, שהיתה שם עם דינה, שמעה בעבר את הסיפור הזה, על נישואי הוריה, ואיך הרגישה האם לספר לבת את הדברים הקשים על אביה.