לפני עשרים ושמונה שנים יצאנו למסענו הראשון ברגל, עם אתון שסחבה את הציוד, כדי שאנחנו נוכל ללכת חופשיים. זה היה ארוע משנה חיים עבורי בהרבה מובנים, ולא רק בגלל שבסופו הריתי את בתי הבכורה.
אחד הדברים הכי משמעותיים היה המפגש עם עיישה, בדרום הר חברון. ישבתי אצלה שעות רבות באוהל, וטווינו את צמר הכבשים שלה. מהחוטים הללו ארגתי שטיח בנול הקרקע המסורתי לאזור. למדתי כל כך הרבה במסע ההוא. לא רק הסטאז' בטוויה ובאריגה (כבר ידעתי לטוות ולארוג מקודם). גישות לחיים, גישות לארץ, לאדמה, למסורת ולמסורתיות. פגשתי דברים שהיו לי חדשים. (את סיפור המסע ההוא כתבתי בפרוטרוט והוא מופיע באתר שלי. אני ממליצה לקרוא אותו, הוא מרתק, ואשים קישור בסוף).
עאישה והפלך
אחרי כמה שנים, שני מסעות נוספים ועוד ילד, יצאנו שוב, למסענו הרביעי. הפעם האתון היתה רתומה לעגלה, ועליה קצת יותר ציוד. זה היה מסע של שנה שלמה, ובו הלכנו מעמק האלה לגליל. במהלכו הבנתי עד כמה נדירה היתה החוויה שלי עם עיישה. עד כמה קשה, בגבולות מדינת ישראל, לחזור על העניין. כי גם אם יש א/נשים שהיו בעלי או בעלות מלאכה מסורתיים, במציאות הכלכלית של ישראל המלאכה הזו כבר לא יכולה לפרנס אותם. גם אם הם/ן עסקו במלאכה מסויימת בעבר, ואפילו באופן מקצועי, היום כבר אין להם/ן סיבה לעסוק בה, אלא במקרים נדירים, של עיסוק כתחביב או כהשלמת הכנסה זעירה פה ושם.
כך הגענו לגליל
ובכל זאת, במסע ההוא פגשתי את בנות משפחת חסון, משפרעם, שלימדו אותי את קליעת ה"מושט" – ברכת הקציר משיבולי חיטה. באותו זמן היו מעט מאד נשים וכנראה עוד פחות מכך גברים, שידעו לקלוע את המקלעת הזאת, ואני הרגשתי שזכיתי באוצר. (בקטלוג התערוכה רוח הדגן שהיתה כמה שנים קודם במוזיאון הארץ, נכתב שאין עוד כאלה שמכירות את קליעתה בארץ).
אחרי שסיימנו את המסע והתיישבנו בגליל, החלטתי שאני רוצה לעסוק בשימור המלאכות המסורתיות הללו, שראיתי והבנתי שהן הולכות ונעלמות. את השרידים שלהן אפשר לגרד כאן בארץ מדפנותיו של הסיר, שפעם היה מלא. היום, אחרי שנאכל התבשיל, כולם/ן רצים לאכול אוכל מהיר ולקנות דברים חד פעמיים. ככל שיכלתי גירדתי את הדפנות. למדתי מה שמצאתי, חיפשתי עוד, ולימדתי את מה שלמדתי. היום, בעונת הקציר יש לא מעט סדנאות בהן נלמדת קליעתה של ברכת הקציר. נראה לי שאלפי א/נשים כבר למדו לקלוע אותה.
בכל חוג של "שומרי הגן" או "בני אדמה" אפשר ללמוד להכין מחצלת בנול אבנים, שלימדתי את קליעתה לאחר שלמדתי אותה מאום – נור – אחת הזקנות הבדואיות שגרו בעמק החולה כשעוד היו בו ביצות.
האם אתם/ן חושבים/ות עליה כשאתם/ן אורגים/ות או מלמדות/ים לקלוע את המחצלת הזו?
אום נור עם המחצלת שהבאתי לה
באופן מסויים המלאכות הללו השתמרו. הן קלות. הן קליטות. אני יכולה לסמן "וי" לזכותי. אבל באמת?
בעשור האחרון יש בארץ צמיחה גדולה בהתעניינות במלאכות קדומות. זה חלק ממגמה עולמית. התכנסויות אבני דרך ושבע אבנים, שמוקדשות ללימוד של מלאכות קדומות הן ארועים רבי משתתפים/ות, עם רשימות המתנה. אבל למעשה, המלאכות הזוכות להתעניינות הן די ב"קליקה" מסויימת. המון אנשים, והמון נשים התנסו בקליעה ובאריגה, בגילוף עץ ירוק, ואפילו בהכנת כלים מצור. גם הריקמה והסריגה שבות בגדול. אלו מלאכות מרגיעות, שיש להן חשיבות עצומה בעולם המהיר והמלחיץ. בעשור האחרון גם עולם האמנות מחבק את אחיו ה"קראפט", וגם עולם העיצוב מנסה לאמץ לו איזה אח חורג כזה, שיש בו נגיעה ידנית וייחוד, שבגללן אפשר למכור את התוצר ביותר כסף. זו כמעט אופנה.
אבל – האם זהו שימור של המסורות? לאו דוקא. (לדעתי)
עכשיו – אני מפרידה בין מלאכות קדומות ועתיקות, שאין לנו מושג אמיתי איך הן היו נעשות, לבין מלאכות שהיו מסורתיות עוד לפני דור אחד או שניים. לגבי הראשונות – אפשר לשער, לשחזר, לנסות, לטעות, להצליח.
אבל זה אחרת לגמרי כאשר יש מישהו או מישהי חיים שאפשר ללמוד מהם. ללמוד ממישהו שידיו עשו את המלאכה הזו עשרות פעמים, לראות את הגוף של בעלת מלאכה מיומנת, הזזה בהתאמה למלאכה שלה, זה לימוד אחר. זה לימוד שיש בו יותר מהמלאכה עצמה. יש בו מפגש והתמודדות עם תפיסת עולם, עם צורת מחשבה, ערכים, וחיים אחרים.
המלאכה אף פעם לא נעשתה בנפרד, ללא הקשר. היא תמיד היתה חלק ממכלול שלם של מנהגים ותרבות, של אמונות וצרכים ספציפיים. כשאנחנו לומדות מלאכה בנפרד מכל אלה – האם אפשר להגיד שיש פה שימור מלאכה מסורתית?
המילים הללו שאני כותבת דורשות בירור. אלה לא קווים ישרים וברורים. האם זה מדוייק? (מה שכתבתי). מהי בעצם מלאכה מסורתית? מהי מסורת? מיהו או מיהי בעל/ת מלאכה מסורתי/ת? האם יש לזה הגדרה? מהו לימוד של מלאכה? איפה הוא נגמר? מתי את/ה יכול/ה להגיד שאת בעל/ת מלאכה? או מתי את/ה יכול/ה להגיד שהבנת את המלאכה?
אבו ח'אלד, המדבר עם אבנים. 60 שנות בנייה וסיתות
בעשרים השנים האחרונות, מאז סיומו בגליל של המסע ההוא, הקדשתי את חיי לשאלות הללו, ותמיד קיטרתי. (כי אני קוטרית)… קיטרתי, כי שימור רציני דורש משאבים, ולא היו לי. (עדיין אין ואני עדיין מקטרת על זה). קיטרתי, כי הרגשתי שלא באמת מבינים למה אני מתכוונת בשימור מלאכות מסורתיות, וחמור מזה – שאין לי כל כך עם מי לדבר ולהתפלמס על זה. קיטרתי כי בארץ שימור נתפס כמשהו שמוקדש לארכיאולוגיה, או למבנים ולאתרים. קיטרתי כי כל המקומות בהם ניסיתי לקבל תמיכה לא תמכו, או שרצו משהו אחר, על יד, אבל לא באמת. קיטרתי כי לא הצלחתי לקבל תקציבי מחקר. קיטרתי כי יותר קל לקטר מאשר לקחת אחריות מלאה על הכישלונות ולנסות שוב ושוב.
ואז ב2020 הציעו לי להעביר את קורס החלומות שלי במגמת המלאכות שנפתחה ב"כולנא" בירוחם. לקחת את תלמידות המסלול, ולשלוח אותן לשמר מלאכות. להנחות אותן במחקר שלהן. היה לזה מחיר… היו 17 תלמידות, והסמסטר של המבואות – עלי. זו היתה שנה של קורונה, עם לימודים בזום, ובאביב היו גם התפרעויות של הבדואים בדרום. זו היתה השנה הראשונה של מסלול המלאכות, ולקורס הזה הוקדש רק סמסטר אחד בשנה א, כשהתלמידות עסוקות בהמון קורסים נוספים. בקיצור – זה היה רחוק מלהיות מיטבי, ובכל זאת – היו שם כמה גילויים מרגשים ביותר.ממש. וגם – התלמידות הללו – בסוף השנה הרגשתי שהן מבינות אותי. שהן אכן יודעות מה הכוונה שלי בשימור מלאכה מסורתית, ושהן חוו בעצמן את הרגישויות, ואת המורכבות. היה ברור שכדאי ושצריך לחזור על הקורס הזה, אבל לאחר הפקת לקחים וחשיבה מחודשת. זה עדיין בתהליך…
לפני שנתיים יצאנו למסע הששי שלנו. זה שאנחנו עדיין במהלכו. הלכנו מהגליל לנגב, וחזרנו לעמק האלה. בחודשי הקיץ הלוהטים חנינו, ובינתיים אנחנו ממשיכים את שהותנו בטבע. החיים בטבע ובחופש עושים משהו כל כך עמוק בנפש, במיוחד כשהם מתמשכים על פני העונות. הציפורים מלמדות אותי לעוף.
לפני זמן מה הרגשתי ש… לא יודעת בדיוק. שזה הזמן לקפוץ. להעז. פרסמתי משהו קצר, על פתיחת תכנית לשימור מלאכות בלי לדעת מה זה יהיה בדיוק.
לפני שנה, עברנו בדרכנו עם החמור שלנו במושב פורת, ואחרי מפגש מרתק עם האורגת ח' נכנס לי לראש ג'וק, שאני רוצה להציל ולשמר את האריגה של היהודיות הגריאניות. כתבתי על זה כבר אז. הנה: אורגת השטיחים מפורת (זה קישור. אם תלחצו על הטקסט ייפתח הפוסט).
שטיח פורת. כל כך יפה! לא חבל שהידע ייעלם?
אם את/ה, או אם יש לך רעיון מי יכול/ה לעזור במימון של דבר כזה,
או לעזור פיזית – טכנית בבניית נול – אנא פנו אלי. זה לא מבצע פשוט.
יש עוד ועוד רעיונות ופרוייקטים ומלאכות שצריך (לדעתי) להציל. רשימה ארוכה, שתמיד שמורה לי בראש…
כן, בגדול זה דורש מימון, ומכללה או בית ספר, שיקחו על עצמם הפקה וארגון של קורס כזה. אם יש לכם/ן רעיון איזו מכללה או בית ספר (חוץ מכולנא) עשויים להתעניין בקורס מורכב ולא פשוט שכזה- ספרו לי.
בינתייים פרסמתי את המסלול הזה לבד. קפצתי, בלי לדעת מה בדיוק זה אומר, והיו 70 תגובות של "אני"!
למרות שהיה לי ברור שלא לכל המגיבות/ים זה מתאים, ושהרב לא מבינות באמת על מה מדובר, (כי גם אני לא בדיוק מבינה) זה ריגש אותי. במקביל, נרשמתי בעצמי לקורס של שימור מסורות מוזיקליות. לא כי אני מוזיקלית, אלא כי רציתי לראות איך הם עושים את זה, עם מימון של מפעל הפיס, ומכללה. מה אני יכולה ללמוד מזה. (ואני בהחלט לומדת).
בתכנית שלנו, התחלתי עם להיפגש ולהבין יחד מה הכוונות והרצונות. בינתיים היו כבר שני מפגשים, בהם הספקתי להעביר שני שליש של המצגת שהכנתי, ולדבר על לא מעט נושאים מרתקים שהעלו המשתתפות. אני מרגישה שמתחילה להתהוות קבוצת דיון ועבודה. איכשהו הגיעו רק נשים. זה מצער אותי, כי יש מלאכות שמתאימות יותר לגברים, (מדובר על מסורות, כן?) ושבעלי מלאכה גברים אולי ירגישו נוח יותר להעביר לגברים. אז אם אתה גבר שקורא את הדברים ומרגיש קריאה – תן סימן!
מכיוון שלא מעט מאלו שהגיעו הביעו עניין ברקמה, חשבתי שיהיה נכון כבר להתחיל. אני בעניין של קפיצות…
הצעתי להן להגיע איתי לדרום הר חברון, לאחד היישובים הבדואים, שם אני מכירה אישה שאוהבת מלאכות יד ותשמח ללמד רקמה, וגם – זקוקה נואשות לתמיכה כלכלית. שיעור כזה, בו היא מלמדת ומקבלת תשלום יכול להיות עכשיו ממש הצלה עבורה. עבורנו זו יכולה להיות התנסות ראשונה באיך ללמוד, ובמה לעשות עם מה שאנחנו לומדות.
לשמחתי הקבוצה התארגנה ממש במהירות. המפגש היה פשוט, מחד, ומאד לא מובן מאליו מאידך.בימים טרופים אלו, שמונה נשים יהודיות היושבות ארבע שעות בבית של משפחה פלסטינית , סועדות אצלן צהריים ונפרדות כידידות – אולי זה לא כזה פשוט…
רקמה אצל סלמה
למדנו את הבסיס של רקמת הצלבים, שהוא לכשלעצמו לא מסובך. הדבר היותר מעניין, בעיני, הוא שהמפגש העלה כל מיני שאלות לגבי שימור, ולגבי אבדן הידע של הדורות. מצד אחד הרקמה הפלסטינית נחקרה. אולי יותר מכל מלאכה פלסטינית אחרת. יש לא מעט ספרים בנושא. ובכל זאת, כשאנחנו מגיעות לנשים עצמן – יש עוד כל כך הרבה סיפורים לשמוע, וכל כך הרבה להבין וללמוד שלא כתוב בספרים. ההבנה של הדברים כאשר את רק חושבת על זה או קוראת ושומעת, לעומת ההבנה של הדברים כשאת נוכחת בעצמך, חווה, ורואה – אלו שני דברים אחרים.
דוגמת גלי הים
ואחרי כל זה – הדבר הכי משמעותי עבורי היתה העובדה שאלו שהגיעו, הגיעו אחרי שני מפגשים של הכרות עם הנושא ועם הרגישויות. הרגשתי שאני יכולה לסמוך עליהן, וזה היה לי ממש ממש חשוב. זו תחושה שיש לי עם מי ללכת. שיש מי שמבינות, ביחד איתי, את המורכבות.
ייתכן שיהיו עוד שיעורי רקמה כאלה. פוסט שהעליתי בפייסבוק גרר אחריו לא מעט תגובות של "גם אני רוצה בפעם הבאה"
ובאמת – כל כך אשמח להמשיך ולעזור לסלמה, ולהביא אליה עוד נשים ללימוד רקמה. ומצד שני, די ברור לי שצריך לפחות מפגש הכנה אחד לפני שקופצים/ות ביחד למים… שאולי עכשיו לא יהיה נכון פשוט להגיע.
נראה לי שאעשה עוד מפגשים כדוגמת אלו שעשיתי. בתור מפגשי הכנה לכל מה שיוכל לבוא בהמשך.
כאמור – העברתי רק שני שליש של המצגת…
אני עוד לא יודעת מתי ואיפה, אבל אם זה מעניין אתכם/ן להצטרף, כתבו לי במייל. yonitcrystal@gmail.com
אשמח גם לשמוע או לקרוא אם הדברים הללו עוררו אצלכם/ן משהו.
אה, והבטחתי קישור לסיפור המסע הראשון, עם דונקה. אז הנהו : טיול ה"דונקה" הראשון (נכתב בשנת 1997)
טוב לשמוע שהרעיון המבורך והחשוב מתקדם, גם אם הוא מתגבש תוך כדי תנועה. מרתק ומרגש ממגוון בחינות לקרוא את מה שאת כותבת. ואם יוצא, אשמח שתחזרי לעדכן בקבוצת הווטסאפ גם 🙂