מפרג אל ח'וביזה ,השימוש בו, והמתכון.

 

לפני כמה שנים הסתובבתי בקסבה של חברון, כדי לחטט בכלמיני עניינים ישנים של מלאכות. אל תחשבו שעבורי להגיע לשם הוא עניין יומיומי פשוט, זה לא היה כך, אבל בכל זאת זה מה שעשיתי.

באחת החנויות ראיתי את החפץ הבא:

 

 

מוט עץ בעל חתך מרובע בראשו, עם זיזים  בולטים בכל אחת מארבע פאותיו, והוא הולך ומתעגל בקצהו הרחוק יותר.

"מה זה?"  שאלתי, "מפרק אל ח'וביזה," ענה לי המוכר. " את יודעת, כדי לעשות מרק ח'וביזה…"

טוב, קניתי אותו, למרות שבאותו זמן גרתי באזור ירושלים, והדבר העיקרי שעשיתי מח'וביזה היה קציצות , ולא מרק.

הוא שכב אצלי לא מעט שנים במגירה השניה במטבח, זאת ששומרים בה את כלי העזר לבישול, אבל לא עזר לי בכלל. לא ממש ידעתי מה עושים בו.

עברתי לגליל, ולמדתי את דרך הכנת הח'וביזה מהפלחיות הגליליות – תבשיל מוצק, לא קציצות ולא מרק, ועדיין לא היה שימוש במפרק.

ואז, לפני שנתיים, ערכנו סדנא לאריגה בדואית אצל פאיזה אבו מעמר, בשגב שלום, בחודש מרץ.

האוכל המקומי בסדנאות  הוא חלק מהעניין, ואני תמיד מבקשת ממי שמבשלת לנו להכין עבורנו את מה שהם עצמם אוכלים.

היה אביב והם אכלו ח'וביזה. פאיזה הלכה בבוקר לואדי, וקטפה שקית מלאה. ישבנו לעזור לה להפריד את העלים מהפטוטרות,

 

ואז נתנו אותם לוידאד, בת אחותה של פאיזה, לבישול. אבל מתוך סקרנות הלכנו לראות מה היא עושה.

ואז, סוף סוף ראיתי את מפרק (מפרג בבדואית) אל ח'וביזה בפעולה.

למען האמת, היא לא השתמשה בכלי כמו שאני קניתי בחברון, למרות שגם לה היה אחד כזה במגירה במטבח…

במקום זה היא השתמשה בפלך של אמא שלה. אותו כלי המשמש לטוויית חוטי צמר. (מרזל בערבית)

היא החזיקה אותו הפוך, עם המשקולת למטה, הכניסה אותו לסיר עם החוביזה המבושלת, וסובבה את המוט בשתי הידיים הלוך וחזור, כך שמשקולת הפלך הסתובבה בתוך הסיר,

מפרקת את עלי החוביזה לגורמים.

 

 

"זהו הבלנדר הבדואי", היא הסבירה לנו בחיוך.

הלכנו להמשיך לארוג, ולא ראינו את כל מה שהיא עשתה לה, לחוביזה. אבל המרק היה טעים מאד.

לסדנא להכנת שמיכות מצמר  שנערכה לפני שבועיים (ינואר 2013) – הבאנו איתנו מהצפון שקית ענקית של ח'וביזה. אצלנו היא גדלה בשפע ממש מול פתח הבית,

 

ואילו בשגב שלום היא היתה מתנה מוערכת, שכן שם, אפילו השנה, לא ירדו מספיק גשמים, והח'וביזה עדיין קטנה מאד.

הח'וביזה, למי שלא יודע\ת היא אחד מצמחי המאכל החשובים ביותר בארץ. היא  עשירה מאד בויטמינים ובמינרלים, מזינה, מוסיפה בריאות ,תורמת לשיפור הראייה,

והיא בחינם.

היא מקובלת כצמח מאכל מרכזי הן אצל הפלחים והן אצל הבדואים, ויש אפילו שנהגו לייבש אותה ולשמור ממנה עלים ירוקים יבשים לקיץ.

אבל כפי שנוכחתי, בכל מקום מכינים אותה אחרת, ובמקום בו כך מכינים אותה – כך מכינים אותה. 

(כלומר – מי שנוהגת להכין ממנה מרק לא תכין ממנה קציצות ולא תבשיל, ומי שמכינה תבשיל ללפת בו את הלחם לא תכין ממנה מרק. מסורת היא מסורת.)

אז הפעם, הסתכלנו איך מכינים את המרק. זה מאד פשוט, והרי המתכון:

שוטפים את הח'וביזה, ומבשלים אותה בסיר עם מים . במחבת בצד מטגנים בצל ושום, ומוסיפים להם קצת מלח.

מפרקים את הח'וביזה המבושלת במפרק אל ח'וביזה, או במפרק המודרני – הלא הוא בלנדר המוט, מוסיפים את הבצל והשום המטוגנים וממשיכים לפרק עוד קצת.

אפשר לתבל בתבלינים, או להוסיף אבקת מרק אבל ממש לא חייבים. מתקבל מרק סמיך, שטעים לאכילה בפני עצמו, או עם אורז,

או כמו שפאיזה אוהבת לאכול אותו – פתות ח'וביזה – כלומר לשפוך אותו מעל פיתות סאג' קרועות  ביד לפתיתים.

הלחם סופג את הנוזלים, ואז אפשר לאכול את הפתות בידיים – כמו שצריך.

מאז שחזרתי מהסדנא הזו מפרק החוביזה מככב אצלי במטבח, סוף סוף, 

בתאבון ולבריאות!