גל ההכחדה הגדול לוקח איתו גם את המלאכות המסורתיות ואת העושים בהן. יונית קריסטל מקדישה את חייה לאיתור בעלות ובעלי מלאכה ולשימור מלאכותיהם, וכשהיא מוצאת אותם, היא לומדת מהם ומביאה אחרים שילמדו גם הם. אולי שליטה במלאכות האלה תהיה כלי שימושי בעולם ההולך ונעלם שלנו

 

האנושות עדה כיום לגל הכחדה ענק, יש האומרים הגדול ביותר מאז ימי היכחדות הדינוזאורים. התקופה שאנחנו חיים קיבלה את השם אנתרופוקן (Anthropocene),                                                                                 המצביע על כך שהחברה האנושית לא רק עדה להכחדה, אלא שפעילותה קשורה אליה קשר הדוק. בעלי חיים וצמחים נעלמים בקצב מבהיל, ותחזיות שוברות לב על אבדן מינים זורמות מרחבי העולם.                                בתי גידול מצטמצמים ונעלמים, ועימם גם מיני בעלי החיים והצמחים. יחד עם אחינו בעלי החיים והצמחים הולכים לאיבוד גם תרבויות אנושיות ומגוון אורחות חיים. מאות תרבויות ילידיות ברחבי העולם                                 מנושלות מנחלותיהן המצויות בלב יערות שהיו פעם יערות עד, ונדחקות בלית ברירה אל המירוץ של הכלכלה העולמית. לדוגמה, אם פעם היו השיפיבו-קוניבו, קבוצה ילידית באמזונס של פרו,                                    מתבססים על תזונה מהסביבה שלהם, יוצרים כלי חרס מהאדמה, אורגים בדים מעץ שמייצר חומר דמוי כותנה, מטפלים במחלות בעזרת צמחי היער ובונים את מגוריהם מהחומרים המקומיים,                                          היום כריתת האמזונס וניצול השטח לחקלאות ולתעשייה דוחקת אותם לחפש פרנסה במחוזות רחוקים או לחיות בתנאים ירודים ללא היער שהיה שם בשביל לתמוך ולהזין אותם ואת תרבותם.                                            בתהליך הזה, שהחל בקולוניאליזם והפך לרכבת דוהרת של בעלי הון מושחתים שעושים יד אחת עם פוליטיקאים, ודורסים ללא הבחנה את כל שנקרה בדרכם, עולם שלם של חכמה וידע יורד לטמיון. 

 

קריסטל: לבחירה לשמר יש עוד ערך שחשוב להחזיר לסדר היום, ערך הפשטות; הסתפקות במועט.
זה שזנחנו את הערכים האלה מביא אותנו כמעט לכליה.
במובן מסוים העתיד שלנו תלוי ביכולת שלנו לחזור לערכי העבר מבחירה

 

גל ההכחדה לא פוסח גם על המלאכות המסורתיות, מלאכות היד, שפיתחה כל תרבות כמענה לצרכיה בסביבת המחיה שלה.                                                                                                                                      יונית קריסטל הפכה את אותן מלאכות מהתרבות הארץ-ישראלית והפלסטינית לפרויקט חייה. היא מובילה וחלוצה בתחום שימורן בארץ.                                                                                                                             פגשתי אותה לשיחה כדי ללמוד מהניסיון שלה לָמה חשוב לשמר בעיניה, איזה מקום יכול להיות למלאכות מסורתיות בעתיד ואיך.

את האהבה והקרבה למלאכות יד ספגה קריסטל בבית. אביה היה צורף חובב ואמה למדה אריגה והפכה מורה למלאכה בבית ספר. מאוחר יותר, בשנות ה-20 לחייה, היא גילתה את המסורות המקומיות ואת עושרן;             כמדריכת טיולים הייתה נתקלת בבעלי ובעלות מלאכה בעבודתם. עם השנים הלכו המראות האלה והפכו נדירים. חייה של קריסטל כרוכים באדמה ובטבע,                                                                                               ובעודה מחפשת עם משפחתה דרכים לחיות קרוב יותר לאדמה, הפכו המלאכות המסורתיות מרכזיות יותר ויותר. במסע רגלי ארוך שעשתה ב-1996 עם משפחתה הגיעה לדרום הר חברון,                                                   שם למדה מאישה בשם עאישה איך לארוג שטיח בנול קרקע מסורתי. ב-2005 יצאו שוב למסע ברגל, ובמהלכו נוכחה שהמלאכות השונות הולכות ונעלמות במהירות.                                                                                   הדור שיודע אותן מזדקן ומת, ודור ההמשך לא ממשיך. הכרה זו דחפה אותה לחקור ולתעד אותן. 

מענפי זית לסנסנים

קודם כול חשוב להבין מה הן מלאכות מסורתיות. קריסטל מדגישה את השוני בין מלאכות יד שונות ובכל מלאכת יד את מגוון הסגנונות;                                                                                                                           קליעת סל למשל: איזה סוג של סל אני קולעת? באילו חומרים וכלי עבודה אני משתמשת? לְמה הוא ישמש? יש אין ספור שיטות קליעה; אולי הפרקטיקה דומה,                                                                                         אבל חומרי הגלם, הטיפול בהם, צורותיהם וגדליהם, אופני השימוש בהם וגם הקישוטים שייבחרו לעטר אותם יהיו שונים. מה שמעניין במיוחד הוא שלכל הפרטים האלה יש סיבות והסברים                                                  שמקורם בסביבה ובתרבות. "כשאני אומרת מלאכה מסורתית אז של איזו מסורת?" אומרת קריסטל. "זה לא שכל מלאכת יד היא מסורתית;                                                                                                                      לא כל מלאכה קדומה, לא כל קליעה ולא כל אריגה היא מסורתית. מלאכה מסורתית היא מלאכה שיש לה שורשים בתרבות מסוימת. היום דווקא בעידן היוטיוב והאינטרנט יש בלבול נורא גדול.                                              יש השטחה מאוד גדולה של מלאכות." מדבריה של קריסטל עולה החשיבות של ההקשר התרבותי והמקומי; הוא בעצם זה שהופך מלאכה למסורתית.                                                                                                       בדוגמה אחת זה מתבהר אף יותר: "יש איזה פרויקט שבו נשים ערביות לומדות לקלוע בסנסני תמר. זה לא החומר המסורתי ששימש את הוריהן.                                                                                                               זה חומר שנוח יותר וקל יותר איתו, הוא מקומי, אבל הוא לא שימש במסורת שלהן. בתור פרויקט העצמה נשית לימדו אותן לקלוע בו.                                                                                                                                 הן בעצמן יודעות שאבא שלהן וסבא שלהן קלעו בענפי זית ואלות מסטיק ולא בסנסנים. אבל הן תופסות את זה כמשהו קשה יותר; התקבע להן בראש שלקלוע בזית ובאלות מסטיק זה קשה יותר מסנסנים,                        אז הן קולעות בסנסנים, והן יודעות שזה לא באמת משמר את המסורת ואת המורשת של הכפר שלהן. אבל הבנות שלהן? הן כבר רואות את האימהות שלהן קולעות בסנסנים. מה הן יספרו לנכדות שלהן?"

 

 

קריסטל: "בעיניי זו עוצמה אדירה, אם את יכולה לעשות לעצמך את הבית,
את הבגדים שלך, אם את יודעת לגדל את האוכל שלך.
אני רואה את זה אצל כאלה שמשתתפים ומשתתפות בסדנאות שלי,
התחושה הזאת של ההצלחה:
'וואו הצלחתי בעצמי לייצר משהו שימושי',
'עשיתי בידיים שלי משהו שווה'."

 

גם במחקר ובתיעוד התרבותי נשכחות המלאכות המסורתיות. אמנם במקרים רבים התיעוד עצמו של תרבויות כולל את הפריטים ואת השימושים שלהם, אבל דרך העשייה עצמה הולכת לאיבוד.                                             "זהו צד מוזנח מאוד של התרבות, גם במחקר," טוענת קריסטל. "זה פשוט חור גדול מאוד בתיעוד ובהבנה של תרבויות בכלל. אולי זה בגלל שהרבה חוקרות וחוקרים הם אנשים שעובדים עם הראש,                               אז אין להם את ההבנה של הדברים דרך הידיים. יש מעט חוקרות וחוקרים שהם גם בעלי מלאכה. אנתרופולוגית שבאה לחקור תרבות תסתכל ותגיד 'בנות השבט הזה עושות סלים ומחצלות',                                        ואולי היא תתעד את המחצלות, אבל בדרך כלל היא לא תשב ותלמד את המלאכה בידיים שלה. והחוויה הזאת של עשייה בידיים היא בעיניי חלק משמעותי מהמהות האנושית שלנו." 

 

היעלמות המלאכות המסורתיות היא עוד מראה המשקפת את אורחות החיים שהשתנו. לכאורה זהו תהליך טבעי לנוכח נסיבות החיים המודרניות הדורשות מהירות ויעילות                                                                ומערכת כלכלית עולמית שקשה להתחרות עימה. באור הזה נראה שימור כתהליך הפוך. ועל כך אומרת קריסטל: "שימור הוא משהו מלאכותי. זה להגיד שהדבר הזה הוא חשוב, למרות שאם נניח לו,                                  אז הוא ייעלם. באופן טבעי הדברים נעלמים או משתנים ולא נשמרים, וההחלטה לשמר היא החלטה ערכית; מישהו בא ואומר 'חשוב לי לשמר מסורת מסוימת'. חשוב לדעת מה היה.                                                             זה כמו לימוד ההיסטוריה. למה אנחנו לומדים היסטוריה? מה זה חשוב? ואת ההיסטוריה של מי? זה אותו דבר בעיניי. הלימוד של המלאכות המסורתיות הוא חלק מההיסטוריה האנושית,                                                  והשימור שלהן הוא איזושהי בחירה ערכית לעצור ברגע מסוים בזמן ולהגיד 'את זה אני רוצה לשמר, הדבר הזה יש לו ערך; בואו נלמד אותו, בואו נדע אותו, בואו לא נתן לידע הזה ללכת לאיבוד'."

 

אם נאמץ את הראייה ולפיה מלאכות מסורתיות הן חלק בלתי נפרד מההיסטוריה האנושית, זה אכן משנה את התמונה. אנחנו רגילות לראות את ההיסטוריה כטקסט כתוב או כאתרים ארכיאולוגיים,                                 אבל  נראה שמנקודות המבט האלה משהו מוחמץ. הרחבת תיעוד ההיסטוריה לשימור מלאכות מסורתיות משמעה הכרה בכך שההיסטוריה האנושית והידע האנושי מכילים מעשים, פעילות.                                               מעבר לרעיונות ולאירועים, ההיבט החווייתי והתחושתי של מסורות רבות הולך לאיבוד. כשאני קוראת תיאור של נשים בדואיות בעמק החולה הקולעות מחצלת, זה לא כמו להיות שם איתן ולחוות את זה.                              זו אחת המוטיבציות של קריסטל – לשמר את הידע של דרכי היצירה של מלאכות מסורתיות ושל חוויית היצירה עצמה. כבר שנים רבות שהיא תרה את הארץ לאורכה ולרוחבה בחיפוש אחר                                                  בעלי ובעלות מלאכה שיוכלו ללמד אותה את אותן מלאכות נשכחות. המסע הזה הביא אותה להתקרב לתרבויות המקומיות שחיו בארץ עוד לפני קום המדינה, מסורות פלסטיניות מגוונות,                                                ובהן אלה של הבדואים והפלאחים. היא למדה לארוג בשיטה המסורתית מאישה בדרום הר חברון, לקלוע סלים ומחצלות מבעלות מלאכה בנגב, בצפון ובכל מקום שבו הצליחה לאתר בעל או בעלת מלאכה.                       חלק נכבד מהעשייה שלה הוא הסדנאות והקורסים שהיא מארגנת, ובהם היא מנסה להעניק חוויה שלמה: "כשאני מלמדת קליעה, למשל, מאוד חשוב לי להתחיל בטבע באיסוף חומרי הגלם;                                             לא ללמד את זה כמשהו מנותק. אני לא משתמשת בחומרים מיובאים בקליעה. אני קולעת בחומרים מקומיים, וכשאני מלמדת קליעה, אני משתדלת תמיד שאיסוף החומר יהיה חלק מהלימוד.                                          חלק מתכנית הלימודים כולל גם את ההיכרות עם בית הגידול של החומר. אני גם משתדלת מאוד, במידת האפשר, שמי שמלמדת או מלמד איתי יהיו בת או בן לאותה תרבות.                                                                       אם אני מלמדת קליעה פלסטינית מסוימת, אני ארצה מאוד שהמורה תהיה פלסטינית, ואז אני יכולה להביא אליה תלמידות ותלמידים ישראלים.                                                                                                                 היא נותנת את הצד הזה של ההקשר התרבותי, את הרקע התרבותי של הדבר הזה, ויש פחות ופחות אנשים כאלה. אני חושבת שזה הדור האחרון שאני אוכל עוד לעשות סדנאות כאלה.                                                    כי הילדים שלהם בדרך כלל לא למדו. יש מעטים." 

להחזיר ערך לידיים

ההקשר המקומי – הסביבתי והתרבותי – הוא זה שהופך את המלאכות המסורתיות ייחודיות כל כך. הידע הנדרש כדי לתת מענה לצורכי האדם החי בטבע של ישראל לא נגיש לרובנו,                                                             ואולי נכון יותר לומר שהוא נגיש, אם נרצה, אבל אנחנו לא חפצים בו, כי הוא לא משרת את אורח החיים ואת סדר היום שלנו. כשאנו מטיילים, לרובנו אין מושג אפילו איזה צמח אפשר לאכול,                                                 וּודאי שאיננו יודעים איך לקטוף ולייבש את צמחי הגומא ולייצר מהם מחצלת. נכון, קל יותר לקנות מחצלת פלסטיק מתוצרת סין בתחנת הדלק הקרובה.                                                                                              הניכור שלנו כלפי הטבע שסביבנו, במיוחד כחברה המורכבת ממהגרים מרחבי העולם, אולי גם אפשר לחלוצים בזמנו לייבש את עמק החולה ובהמשך ליישב את הארץ,                                                                    כשאנחנו דורסים חלקים רבים מהטבע ומהאפשרויות הגלומות בו במקום להשתלב בו.                                                                                                                                                                                         

בספרה החדש והמאלף, קליעה מדור לדור, קריסטל מספרת שבאזורים שונים בארץ היו מגדלים סוגי חיטה שונים ושכל סוג כזה היה מתאים לקליעה מסוימת.                                                                                        ככל שהשתכלל תהליך התיעוש של החיטה, החל להיעלם המגוון הזה, והיום רק באזור הגדה המערבית עדיין אפשר למצוא מעטים המגדלים סוגים מקומיים אלה של חיטה.                                                                        הידלדלות מגוון זני הירקות והדגנים היא בעיה עולמית; כיום מגדלים זנים שבמקרים רבים מזינים פחות ועמידים פחות לסביבתם, ולכן מצריכים שימוש מוגבר בהשקיה, בדשנים ובחומרי הדברה,                              המזהמים ומכחידים אוכלוסיות של בעלי חיים וצמחים וגם של מסורות חקלאיות. 

מלבד החשיבות הטמונה בידיעת הטבע וחומרי הגלם, נודעת חשיבות גדולה למלאכת הכפיים עצמה ולתחושה שהיא משרה: "אני רואה ערך מאוד גדול בזה שאנשים יֵדעו לקיים את עצמם בעשר אצבעות,"                          אומרת קריסטל, ובנה מתקן ברקע: "בעשרים אצבעות." היא מסכימה: "הוא צודק, כי באמת עבדו עם כל הגוף. הנה זה עוד ערך של המלאכות המסורתיות, של תרבויות שקרובות לאדמה;                                                 לא ישבו על כיסא, ישבו על הארץ, ועבדו גם עם כפות הרגליים וגם עם הפה. בעיניי יש בזה יופי אדיר; השימוש בגוף, והיכולת להסתדר רק עם מה שיש סביבך,                                                                                היכולת לעשות את הדברים מהחומרים שבסביבה שלך בשתי הידיים שלך. לדוגמה, האוהל הבדואי; האישה הייתה אחראית על בניית האוהל, והיא הייתה עושה אותו מהשיער של העיזים.                                                    היא לא הייתה צריכה עזרה של אף אחד, אולי איזה ילדה או ילד שיעזרו לה למתוח את הנול, אבל האחריות לייצור של הבית הייתה כולה בידיים שלה.                                                                                                   האוהל היה שלה, והוא היה מעשה ידיה. בעיניי זו עוצמה אדירה, אם את יכולה לעשות לעצמך את הבית, את הבגדים שלך, את יודעת לגדל את האוכל שלך.                                                                                              אני רואה את זה אצל כאלה שמשתתפים ומשתתפות בסדנאות שלי, התחושה הזאת של ההצלחה: 'וואו הצלחתי בעצמי לייצר משהו שימושי', 'עשיתי בידיים שלי משהו שווה'.                                                                  למה צריך לעשות חוט? יש מכונות שעושות חוטים. אבל תאמיני לי שכשאת טווה חוט לבד, תסתכלי על החוט הזה בצורה אחרת מחוט שהמכונה עשתה.                                                                                                    אם תחבשי כובע שסרגת מחוטים שאת טווית בעצמך, זה יהיה אחרת. זה לא יהיה זר ומנוכר, ואת לא תזרקי את זה אחרי שלוש פעמים שחבשת אותו.                                                                                                    זה לתת ערך חזרה לדברים. את נותנת ערך לידיים שלך וגם ערך לדברים."

 

קריסטל: "אנתרופולוגית שבאה לחקור תרבות תסתכל ותגיד
'בנות השבט הזה עושות סלים ומחצלות',
ואולי היא תתעד את המחצלות,
אבל בדרך כלל היא לא תשב ותלמד את המלאכה בידיים שלה.
והחוויה הזאת של עשייה בידיים היא בעיניי
חלק משמעותי מהמהות האנושית שלנו"

 

בעידן של קנה וזרוק עבודת כפיים נראית רחוקה מהיומיום שלנו. אנחנו מפעילים את הגוף שלנו בעיקר במכון הכושר, אם בכלל, ורוב העבודות הן עבודות של מתן שירות ולא של ייצור.                                                       וגם עובדי הייצור יושבים במפעלים בפריפריה ליד פסי ייצור ועושים בשכר מינימום עבודה מונוטונית, שאין דבר בינה לבין יצירה. גם אורחות החיים האלה הביאו אותנו לימי ההכחדה.                                                           כשבני האדם מרוחקים מהטבע, מהידיעה שבגופנו טמונה היכולת ליצור ולהמציא בלי מכונות, אנחנו מרוחקים גם מצדדים בעצמנו, באנושיות שלנו.                                                                                                          "החוויה הזאת של עשייה בידיים היא בעיניי חלק משמעותי מהמהות האנושית שלנו," אומרת קריסטל. "זה נותן לנו שורשים, גם שורשים תרבותיים וגם שורשים של האדמה, של הטבע;                                                       משהו של הקדמונים שלנו, משהו של הדורות שקדמו לנו." האם גם כשאני לומדת מלאכה של תרבות שאינני חלק ממנה אני מתחברת לשורשים? שאלתי את קריסטל.                                                                               "אני רואה בזה ערך מאוד גדול של הכרה בתרבות של האחר ואולי אפילו איזושהי מחיקה של עוולות העבר," היא אומרת ומתייחסת בעצם לתרבות הפלסטינית. "כי התרבות הזאת זכתה במדינת ישראל               להתעלמות גורפת, ואני מנסה איכשהו לבוא ולהגיד 'הי! הייתה פה תרבות, יש פה תרבות'. הייתה פה תרבות שמחוברת לארץ של שני העמים, ואני מרגישה שלימוד של מלאכה מסורתית של האחר                                  היא הכרה באחר, הכרה בתרבות שלו, בחשיבות של התרבות שלו. זה בהחלט כלי לקרוב לבבות. הצורה שאני משתמשת במלאכות המסורתיות היום היא כלי לקירוב." 

 

ואכן אי אפשר להתכחש לכך שרבות מהתרבויות ומהמסורות ההולכות ונעלמות הן אלה שהסיפור ההיסטורי שלהן איננו מסופר. בין אם אלה אותם שיפיבו-קוניבו מפרו, התרבויות הפלסטיניות                                              או מלאכות מסורתיות שהביאו עמם עולים מתימן ומאתיופיה, כולן תרבויות לא מערביות, וכל אחת מהן בנסיבותיה שלה נדחקת ונבלעת בידי מלתעות הגלובליזציה.                                                                                     אם כן, שימור מלאכות מסורתיות הוא "החזרה של הכבוד האבוד" בלשונה של קריסטל. החזון שלה הוא להקים בית ספר שבו ילמדו את המלאכות עצמן על הקשריהן ועל משמעויותיהן.                                                         כך היא מקווה גם להצליח לשמר מלאכות שהיא עצמה לא מתמקדת בהן, כמו עבודה בעץ ובאבן, נפחות ועוד. גם בכפר של השיפיבו-קוניבו ששהיתי בו מספר חודשים, צעירים שרוצים לשמר את תרבותם                    שואפים לפתוח בית ספר לַאמנויות המגוונות של תרבותם. ככה הם מבקשים לשמר גם את השפה שלהם ולטעת שוב את העצים והצמחים שנכרתו, ובעבר סיפקו את חומרי הגלם לאותן אמנויות.                                      אולי הגיע הזמן להחזיר לבתי הספר את שיעורי המלאכה, אבל בשונה מפעם, עם האמצעים שיש היום, וכחלק מהחיבור של התלמידים ליכולותיהם והכשרתם לקראת עתיד לא ברור,                                                           שבו הם עשויים להידרש לתושייה, ליכולת המצאה, ליכולת להסתדר עם מה שיש בסביבה שלהם. 

לבחירה לשמר יש עוד ערך שחשוב להחזיר לסדר היום, ערך הפשטות; "אני לא אומרת שאנחנו צריכים לחזור לצורה שבה החברות המסורתיות חיו," אומרת קריסטל. "אני לא חושבת שזה אפשרי.                                        אני לא אומרת שאפשר לזנוח את הטכנולוגיה או שצריך לזנוח אותה, אבל לאמץ חלק מהערכים של התרבויות האלה אני חושבת שזה יועיל לנו מאוד. הסתפקות במועט.                                                                              זה שזנחנו את הערכים האלה מביא אותנו כמעט לכליה. אני חושבת שבמובן מסוים העתיד שלנו תלוי ביכולת שלנו לחזור לערכי העבר מבחירה. בעבר אולי לא היתה להם ברירה,                                                                אבל אם אנחנו יכולים לחזור לחלק מהערכים שהיו לחברות שהיו קרובות לטבע, אני חושבת שזה יגרום להווה ולעתיד שלנו להיות טובים יותר. אני חושבת שלמלאכות יש כוח ריפוי גדול מאוד, גם לגוף וגם לנפש."

עתיד ללא המגוון הרב של אורחות החיים האנושיים – צורות המגורים והמחיה, הקרבה אל הטבע והסתמכות על התוצרת המקומית, עושר השפות ונקודות המבט על העולם,                                                                     היצירה המסורתית הפשוטה אך המורכבת, הידע המסורתי על גידול מזון, על תרופות ועל שיטות ריפוי מסורתיות – ללא כל אלה יאבד הקיום האנושי כל כך הרבה מהיופי, מההשראה ומהידע שנאסף לאורך אלפי שנים;  הידע של הזרימה עם כוחות הטבע והבריאה ולא נגדם, כי ברור מי יפסיד, אם ימשיכו להתעלם מהם.