השנה, כך חשבתי , אני רוצה למצוא מישהי ללמוד ממנה אריגה כורדית. חיפשתי במושבים בצפון, ובינתיים לא מצאתי. "כולן מתו" כך אמרו לי.

עכשיו אני מתארחת באדמאמא, מרכז הדרכה אקולוגית של חברים בניר משה, וכשסיפרתי לעירית חברתי על האריגה הכורדית היא אמרה – "יונית, אחת השכנות במושב היא כורדית, ואפשר לשאול אותה אם היא מכירה מישהי שהיתה אורגת."  "בואי נלך," אמרתי לה מיד, והלכנו. כמו בהרבה מקרים – היה לי יותר מזל משכל… מרים, אשה מקסימה בשנות השמונים לחייה, בכושר מצויין ובשמחה, סיפרה לנו שהיא עצמה היתה אורגת בכורדיסטאן האיראנית.  היא סורגת גרביים עד היום, ועם קצת עזרה אני מקווה שתצליח לשחזר גם את מיומנות האריגה, אותה נטשה לפני 60 שנה, כשעלתה לארץ. (קבענו לאחרי פסח)

היא סיפרה לנו המון דברים מרתקים, וסיפור אחד אני רוצה לספר כאן.

סיפור הציפור.

בילדותה, משפחתה של מרים גרה בכפר כורדי מוסלמי, והיתה שם המשפחה היהודית היחידה. (זאת כיוון שאבא שלה היה רופא, והוא היה דרוש שם.)

למרים היתה חברה טובה, מוסלמית,ששמה מוחתבר, והן היו סורגות ואורגות יחד. יום אחד מרים ראתה את חברתה סורגת על הגרביים דוגמא יפה של ציפור. "יו, " היא אמרה, "איזו דוגמא יפה, הראי לי איך עשית אותה"

"לא! אמרה החברה, אני לא רוצה. זו הדוגמא שלי. " מרים קצת נפגעה. באותו יום, כשהלכה להביא מים מהנחל, מצאה בדרכה ציפור מתה.

היא לקחה את הציפור המתה הביתה, והעתיקה את דוגמת הציפור אל הגרביים שסרגה. אחר כך הלכה להראות את הגרביים עם הציפור לחברתה."מה גנבת ממני את הדוגמא?"  היא אמרה.

לא, אמרה מרים. את לא רצית להראות לי, אבל אלוהים שלח לי אותה…