ברכת הקציר – מקלעות שיבולים וקמעות דגן.

 

 הערה חשובה: מאמר זה נכתב לפני שהתחזקה מודעותי וגברה רגישותי לעניין השימוש בלשון זכר כמקובל לשני המינים, ולכן מאילוצי העברית, הוא נכתב כמקובל, בלשון זכר, גם כשהכוונה לשני המינים. עניין זה מתוקן במאמרים מאוחרים יותר, היום אני משתדלת לכתוב בשפה כפולה…

הסיפור

בסיוון תשס"ה, תוך כדי מסע רגלי בארץ, הגענו משפחתי ואני לאזור נחל ציפורי.

היה זה עת קציר חיטים. השדות הצהיבו, הקומביינים טרטרו ברעש, ובלות הקש נערמו בזו אחר זו.

מיד אחרי שבועות עברנו בשפרעם. מזוית עיני הבחנתי באדן חלון של בית אחד,עליו היו מונחות אלומות קטנות של חיטה.

"הכנס לבית ושאל לפשר הדבר" ביקשתי מבן זוגי דובר הערבית. כעבור דקות מספר הוא חזר ואמר לי בהתרגשות: "לא תאמיני יונית, תפסתי אותן על חם. עכשיו עכשיו הן יושבות וקולעות. בואי מהר."

ואכן, במרפסת המקורה ישבו שלש מבנות המשפחה. הזקנה מביניהן קלעה "טבקה"- מגש מעלעלי תמר בקליעת ליפוף, ואילו השתיים האחרות הכינו מקלעות שיבולים. מקלעת דומה היתה תלויה מעל דלת הכניסה שבין המרפסת לבית , ומקלעות נוספות בתוך הבית עצמו. "ברכה", הן אמרו, והוסיפו שבעונה זאת הן תמיד מכינות את המקלעות הללו, הנקראות "מושט"(מסרק). הן מחלקות אותן במתנה לקרובים- סגולה לברכה ולמזל.

הנסיבות לא אפשרו לי להישאר באותו יום, אבל הסברתי להן שאני עוסקת בקליעה ושאשמח מאד ללמוד מהן את קליעת ה"מושט" . בתמורה אלמד אותן לקלוע סל קטן מסנסני תמרים וגמל קלוע מעלעלי התמר.(ליד הבית גדל עץ דקל והוריתי להן איך לאסוף ולהכין את החומר.)

הרעיון מצא חן בעיניהן וקבענו שאבוא אליהן כעבור כמה ימים. וכך היה.

"ברכת אל חסידה" – ברכת הקציר, זהו השם שהכרתי מן הספרות (לא זכרתי מאיפה בדיוק) עבור מקלעת השיבולים היפה הזאת. הרגשתי בת מזל על שהזדמן לי ללמוד מנשים אצלן המסורת של הכנת ברכת אל חסידה עדיין חיה, גם אם לא יכלו לספר לי הרבה עליה. לימוד הקליעה, שהיה פשוט מכפי שדמיינתי, הצית את סקרנותי, והתחלתי להתעניין במקורות של המקלעת הזו, שכיניתי אותה קמע קציר, לפי שימושה אצל בנות משפחת חסון, מהן למדתי.

מה גיליתי

החומר הכתוב שמצאתי היה רובו ככולו באנגלית. מסתבר שהמנהג הזה, של קליעת שיבולים קדום מאד, וכמעט חובק עולם. בחלק מן הספרים מוזכר שמוצאו כנראה ממצרים העתיקה, אבל כמעט תמיד ההתיחסות היא אל המקור הפגאני הקדום של בובות הדגן (כך הן מכונות באנגלית) ולהתפתחות הקליעה והטקסים הקשורים בה באירופה ובעיקר באנגליה.

דוגמאות שונות של מקלעות התפתחו במקומות שונים בעולם, וגם טכניקת הקליעה איננה זהה לכל סוגי המקלעות. יש כמה טכניקות שונות המשמשות להכנתן. .בכל אזור התפתחו דגמים אופייניים וגם סוג הדגן בו השתמשו לקליעה היה שונה מארץ לארץ, לפי סוג הדגן העיקרי שגדל בה. בהודו ובמלזיה למשל משתמשים בקש אורז, בצפון אירופה בשיפון וכך הלאה

המסורות היו מקומיות, ובאנגליה בלבד היו המון דגמים שונים האופייניים למחוזות מסויימים, כשלכל אחד מהם יש שם מסורתי משלו. הקולעים העיקריים אשר שימרו את המנהג היו בוני גגות הקש והעובדים בחוות, אצלם נשתמר העיסוק כחלק מהמקצוע. המנהג היה לקלוע מקלעת עבור המעסיק… עם התפשטות השימוש בקומביין לקציר, הלכה המלאכה ונעלמה, אבל בשנות החמישים והשישים היתה באנגליה התעוררות לשימורה וכך נאספו דגמים רבים והושמו במוזיאון.

 

חיפושי העלו בסופו של דבר מאמר בשם: "מערד לקרתגו – פולחני קציר ובובות דגן" מאת ריצ'רד ברנט- ארכיאולוג בריטי, המתייחס בדיוק לשאלה זו.

נתחיל מההתחלה

עד לפני כ-10000 שנה, היו חברות בני האדם חברות נוודים, שחיו על הציד והלקט. מה שנתנה להם האדמה הם אכלו, ולמקום בו יש מזון הם הלכו. מידת ההשפעה וההתערבות שלהם בסביבתם היתה מזערית.

ואז, בתקופה הניאוליתית, חלה מה שמכנים הארכאולוגים " המהפיכה החקלאית"- כלומר-האנשים בייתו חיות, הפסיקו לנדוד, והתחילו להתיישב במבני קבע.

הם למדו לתרבת גם את צמחי הבר. לזרוע אותם כרצונם במקומות הנוחים להם, לקצור אותם ולהשתמש בהם למאכל.

שוב לא היה צורך לנדוד הרחק בשביל להשיג מזון. עם הזמן התפתחו גם מקומות יישוב עירוניים.המבנה החברתי השתנה גם הוא בעקבות שינויים אלו, ומה שיותר נוגע לענייננו- התודעה, צורת המחשבה ותפיסת החיים היו צריכות להתאים עצמן גם כן למציאות החדשה. ממצב של תלות כמעט מלאה בכוחות הטבע הפראי, עבר האדם למצב בו למעשיו יש השפעה על אופן קיומו. בידיו יש עכשיו יותר שליטה, וגם יותר אחריות. קץ עידן התמימות…

אבל- מנגנון הנביטה, הצמיחה,הבשלת הפירות והפצתם, שלנו נראים מובנים ומוסברים על ידי תהליכים ביולוגיים, לא היו מובנים לאדם הקדום. (ואף אנחנו, טוב נעשה אם נעריך את הפלא הגדול הזה )

עם זאת, מחזוריות החיים והדמיון שיש במחזוריות זו של לידה, התבגרות, הבשלה הולדה ומוות בין כל צורות החיים המוכרות לו, לא נסתרו מעיניו. פריון האדמה, המניבה יבול של מזון, פריון בעלי החיים ופריון הנשים כולם נתפסו כאותו התהליך. אין זאת,כי יש איזה כח חיצוני השולט בכל אלו, ואך טבעי היה זה לשייכו למין הנקבי- לאם הנותנת חיים, המולידה ומזינה. היא המביאה ליבול רב ולשפע וולדות בשנה אחת, וליבול מדולדל וולדות מתים בשנה אחרת.

צלמיות רבות בדמות אשה שופעת נמצאו מאותה תקופה, ומקובל לראות בהן סמלים לאותה אלת פריון ראשונית ,חובקת-כל וכלל-אנושית.

אך למרות אופיה המנחם של אלת הפריון, המהפכה החקלאית לוותה מן הסתם בפחדים רבים. ההתערבות של האדם בכוחות הטבע איננה דבר פשוט. את תוצאותיה ההרסניות אנו חווים עכשיו, לאחר שיצאנו מכל איזון, ודרישותינו התובעניות מן האדמה עברו כל גבול. אבל גם עבור האדם בתקופה הניאוליתית היא לא היתה פשוטה.

רוח הדגן

למשל הקציר, שהוא פעולה הכרחית לשם איסוף ושמירת הגרעינים, הוא התערבות במחזוריות חייו הטבעיים של הדגן. במקום לתת לשיבולים להבשיל ולהתפזר, אנו קוצרים אותן בכלי חד, ואחר כך דשים אותן וטוחנים את זרעיהן. החיים שנמצאים בשיבולים הללו נגדעים. האנשים הקדמונים ראו והרגישו איך הרוח ששוכנת בדגן, כמו בכל הדברים החיים, מאבדת את משכנה . מי שחווה קציר של שדה חיטה , יכול להרגיש זאת באופן מוחשי.רינת הקוצרים מלווה במנוסתם של היצורים הקטנים, שמצאו מחבוא בין השיבולים וכעת ביתם נהרס. כל אלו,וגם רוח הדגן, מוצאים מפלט באלומת השיבולים האחרונה הניצבת עדיין בשדה בסופו של הקציר. כל כח החיות של השדה מצוי באלומה אחרונה זו,וסביב הקציר שלה התפתחו מנהגים וטקסים שונים.

לפי הספרים שקראתי זוהי האלומה ממנה נקלעה מקלעת השיבולים. היא נקלעה פעמים רבות בדמות אשה או איברי רבייה נשיים, כדי שתשמש בית ומשכן לרוח הדגן, ותשמור על פוריות הזרעים.

מקלעת זו נשמרה במשך העונה המתה בתוך הבתים. היא כונתה בשמות שונים, וסימלה את האלה האם, המגינה על היבול. עם בוא עונת הזריעה הבאה, היו לוקחים את המקלעת, מפוררים אותה, ומערבים את זרעיה עם יתר הזרעים, כדי שרוח הדגן, היוצאת שוב לחופשי, תוכל לעבור לדור הבא, לפעם בשדה הנזרע מחדש, ולהבטיח יבול שופע.

עם הזמן נוספו לאלות האדמה אלים זכרים, המגלמים גם הם בתוכם את רוח הדגן. המיתוסים של המזרח הקדום עשירים באלים החיים בעונה הגשומה, מתים בקיץ, וקמים לתחייה עם הגשמים הראשונים . תמוז השומרי,(שהסיפור עליו ועל איננה, רעייתו שירדה אל השאול הוליד את הביטוי הנשים המבכות את התמוז) בעל הכנעני, אטיס האנטולי, ואדוניס היווני. אויזיריס המצרי מתואר כקם לתחייה בדמות שיבולים הפורצות מגופו המת.

עדות מעניינת מאד נמצאה בחפירות בערד. אבן מצבה שגובהה כ-24 ס"מ נמצאה במקדש מתקופת הברונזה הקדומה. על האבן חקוקות שתי דמויות אדם בהפשטה, כדמויות גפרורים. ידיהם מורמות ואצבעותיהם פרושות. בתחתית גופם מצויירים קוים קוים, כמו גדילים. הדמויות נראות זהות אלא שאחת מהן שוכבת, כשמשני צידיה קווים מקבילים, והשניה עומדת מעליה.

רות עמירן, הארכיאולוגית שניהלה את החפירה, הציעה שהתחריט מייצג ישות אלוהית כלשהי בשני מצבים: חי ומת, וקראה לו "אל מחזורי", (כדוגמת תמוז ובעל.) ריצ'רד ברנט סבור שמה שחרוט על האבן הוא ציור של מקלעות החיטה, אשר סימלו את אותה ישות אלוהית. ואכן, הגדילים, האצבעות , הראש דמוי השיבולת והגוף הגפרורי דמוי הקש בהחלט יכולים להזכיר דמות העשויה מחיטה, ואפשר אפילו לזהות בהן את תחתית הדגם המוכר לנו- ה"מושט".

במאמרו מביא ברנט דוגמא נוספת לכך שציור של מקלעת שיבולים מופיע כסמל לאלוהות. הדוגמא היא מציור קיר בקבר מהשושלת ה18 במצריים העתיקה. בפרסקו בקבר מתואר דיש הדגן ומעל התיאור הזה מצוייר חפץ דמוי סהר, אותו מציע ברנט (ומסכים בכך להשערתה של ווינפריד בלקמן) לזהות עם "כלת החיטה"- מקלעת החיטה שהיתה נקלעת במצריים, ונקלעת שם עד ימינו אלה.(מדגם המושט.) מעניין לציין שגם בכפר דיר חנא בגליל שמעתי את השם כלה – "ערוסה"- עבור המקלעת מדגם המושט.

גם את סימן ה"תנית "- המוכר מהארכיאולוגיה של קרתגו בצפון אפריקה מן המאה החמישית לפנה"ס- מציע ברנט לזהות עם מקלעת החיטה מדגם ה"מושט" ולא קשה להבין למה: לסמל יש בסיס משולש, מעליו ראש עגול, ושתי זרועות בצדדים. סמל זה נמצא על מאות תחריטים פוניים על כדים ועל רצפות פסיפס, אשר נושאים הקדשה ל"תנית פני בעל". לטענתו כוהני הדת של קרתגו היו צריכים למצוא דמות –אל\אלה חדשה, השונה מהאלים והאלות הפיניקיים המקוריים (אנשי קרתגו היו פיניקיים במקורם) צורך זה התעורר בדיוק בתקופה בה גידול החיטה בקרתגו התפשט מאד. ברנט מניח כי קליעת מקלעות החיטה, שהיה מנהג רווח במצריים השכנה עבר גם אליהם, והוא שהיה ההשראה לדמות.

 

אלוהים נגד עבודה זרה

כל זה לא קרה ביום אחד, כמובן, אלא התמשך על פני כמה אלפי שנים. תירבות הדגן היה רק ראשיתו של תהליך שנמשך עד ימינו, ובו האדם מנסה לשלוט בטבע ולהתאימו לצרכיו.

עם הזמן למדו האנשים לבנות ערים, להוביל מים, ליצור כלים מברונזה וכלי עבודה ונשק מברזל. הסכנות התרבו , ועכשיו, כשהאדם הפך ל"בעל בית" יש לו מה להפסיד ועל מה להגן. באזור התפשטו תרבויות לוחמניות יותר. גם האלים והאלות נעשו תובעניים יותר, וייצגו, מעבר לפריון גם אלות ואלי מלחמה .על מנת לרצות אותן\אותם נוצרו פולחנים מסוגים שונים. מטקסי הזדווגות פומביים –"נישואים מקודשים" בין המלך או המלכה לכהן או הכוהנת, אורגיות פרועות שהסתיימו בסירוס עצמי של הכוהנים ועד להקרבת ילדים כקורבנות. נראה שטקסים דומים אשר משקפים אמונות דומות והלכי רוח דומים נוצרו או הועברו גם ברחבי המזרח הקדום וגם באירופה, כמובן בשינויים ובהתאמות ממקום למקום.

עם כניסתו של אלוהים אחד לזירת האמונות נתפסו טקסים אלו כאסורים, והתנ"ך מספר לנו על כך בפירוט. נצחון המונותיאיזם גרם לכך שבהדרגה הטקסים הישנים נעלמו או שלבשו צורה אחרת,המותאמת יותר לאמונה החדשה. אולם מה שלא נוצח היה המנהג לקלוע מקלעות חיטה.

המקלעות אמנם איבדו את משמעותן הראשונית, אבל קליעתן כקמע להגנת היבול נמשכה ואף התפתחה כאמנות עממית אמיתית. (קמעות כידוע מותרות בשימוש גם ע"י שליחיו של אלוהים)

באירופה נקלעו מקלעות בדמות צלבים וסמלים נוצריים אחרים בחסות הכנסייה. חלק מן הטקסים הראשוניים שהיו קשורים בקציר הוסיפו להתקיים בשינויי צורה באופן שיהיה מקובל על ההנהגה הנוצרית.

מנהגי הקציר היהודיים

טקס הקציר היהודי מציין את ראשית הקציר ולא את סופו. עד לקציר השעורים הטקסי, החל ממחרת השבת של חג הפסח והנפת עומר ראשית הקציר בידי הכהן, אסור לאכול מן התבואה החדשה: " כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם וקצרתם את -קצירה והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן: והניף את העמר לפני ה' לרצנכם ממחרת השבת יניפנו הכהן….ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד-עצם היום הזה עד הביאכם את-קרבן אלהיכם "…(ויקרא כ'ג י- יד)

שבעה שבועות לאחר מכן שוב מביאים מנחה חגיגית לה', שני כיכרות לחם תנופה המתירים את השימוש בתבואה החדשה גם למנחות במקדש. "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את –עמר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה: עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'. ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרנים סלת תהיינה חמץ תאפינה בכורים לה'." (ויקרא כ'ג טו-יז)

בימי בית שני היו קוצרים את העומר בעסק גדול. "כיצד היו עושים? שלוחי בית דין יוצאים מערב יום טוב, ועושים אותו כריכות במחובר לקרקע,כדי שיהא נוח לקצור. וכל העירות הסמוכות לשם מתכנסות לשם, כדי שיהא נקצר בעסק גדול. כיון שחשכה, אומר להם: בא השמש? אומרים: הין. בא השמש? אומרים: הין. מגל זו? אומרים:הין.קפה זו? אומרים: הין. קפה זו? אומרים: הין.בשבת אומר להם:שבת זו? אומרים:הי ןשבת זו? אומרים:הין אקצר? והם אומרים לו:קצר! אקצר? והם אומרים לו:קצר!

שלשה פעמים על כל דבר ודבר, והם אומרים לו:הין,הין,הין…" (מנחות פרק י' משנה ג')

 

מצוות חברתיות

על פי התורה, לא קוצרים את השדה עד סופו, ומשאירים בו חלק שאינו קצור-פאה, עבור אלו שאין להם. אם בזמן הקציר עצמו נותרות שיבולים שנשמטו מידי הקוצרים, משאירים גם אותן לעניים, שיבואו ללקטן. "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור ולקט קצירך לא תלקט…לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא י'ט ט-י)

באופן סיפורי, מנהגים אלו מתוארים יפה במגילת רות, הנקראת בחג השבועות, וגם בה מוצנע אך נוכח מאד נושא הפריון, הלידה והמוות.

קליעת מקלעות שיבולים איננה חלק מן הטקסים היהודיים, לפחות לא ככל הידוע לי. אבל מקרה מעניין קרה לי כאשר זוג מבקרים נכנס במקרה לבית המלאכה שלי, בו מוצגות מקלעות שיבולים שונות. האישה, יוצאת מרוקו הסתכלה על אחת המקלעות ואמרה: " אח שלי היה קולע מקלעת כזאת בדיוק בכל שנה לכבוד המימונה"

( הנחגגת בסיומו של חג הפסח באכילת החמץ לאחר שבעת ימי המצות)… כמו כן מישהי אמרה לי שמצאה אצל הבן איש חי שאלה הלכתית בקשר להחזקת מקלעות כאלה בבית בזמן הפסח. התשובה היתה שמותר, אך לא לתלות אותן מעל שולחן האוכל. 

טקסי קציר בפלסטין במאה ה-20

בתחילת המאה שעברה הסתובב בארץ תיאולוג בשם גוסטב דלמן,שחקר את מנהגי הכפריים הערבים ותיעד את ממצאיו בפירוט בספרו " מלאכות ומנהגים בפלשתינה"

הנה תיאור של מנהג קציר שהוא צפה בו בכפרים שליד ירושלים:

הקוצרים עומדים בשורה ארוכה,ויוצרים אלומות הנקראות "שמאל"

ארבע או חמש אלומות כאלה יוצרות "גומר" או "ר'ימר". . הקוצרים מתקדמים אל עבר האלומה האחרונה.

אלומה זו נקראת "האיש הזקן של הקציר" ( א-שאיב אל חסידה) ונתפס כגבר. הקוצרים מביעים צער על גורלו הקרב ואומרים: "א-שאיב מריד" – הזקן חולה

לאחר מכן:" א -שאיב בינאזה"- הזקן גוסס

ולבסוף: "א- שאיב מת אללה ירחמו"- הזקן מת, אלוהים ירחם עליו.

אז קוצרים את האלומה האחרונה-הזקן- כורים לו קבר ומשכיבים אותו כמוסלמי טוב בקברו. מכסים באבן, ותפילת אשכבה קצרה נאמרת לזכרו.

דלמן מוסיף שבכל שנה היו קולעים מהדגן החדש מקלעת המכונה "מושט" ותולים אותה מעל לדלת כשהשיבולים תמיד מופנות כלפי האדמה כך שהשפעתן המאגית תחזור אליה.

וסיפורים בני ימינו

בזמנים קשים כולנו זקוקים לעזרה. עונת הקציר היא עונה ברוכה אך גם רוויית מתחים. בסיום הדיש מגיע רגע האמת בו יודעת כל משפחה כמה לחם יהיה לה בשנה הקרובה. זהו גם זמן תשלום החובות, והמונח "שלם על הגורן"- כלומר-" את התשלום אקבל בחיטה" היה ביטוי רווח. זוהי שיטת האשראי שהיתה מקובלת. גם את המיסים היו גובים בחיטה ובתקופת התורכים הגבייה נעשתה בכח ולוותה בעושק ובדמעות.

סיפור ששמעתי מאלון גלילי לגבי קליעת קמע הקציר ממחיש נקודה זו.

הוא שמע את הסיפור מפי זקנה בכפר דבורייה בגליל התחתון.

לדבריה בבוקר היום הראשון לקציר, עוד לפני שיצאו הקוצרים לשדה היתה מגיעה לשם אם המשפחה וקוצרת את האלומה הראשונה. מאלומה זו היא היתה קולעת את ה"מושט" שהוא דגם בו כל השיבולים מופנות החוצה. היא תלתה אותו על דלת הבית כדי לסמל "שכל החרבות יופנו החוצה" . אם תהיינה מריבות בעונה בוערת זו, הן לא תהיינה בתוך המשפחה!

ממתישבי עמק הירדן שמעתי, שלאחר מלחמת ששת הימים טיילו הרבה ברמת הגולן. המלחמה היתה ביוני-עת הקציר. לפי סיפוריהם בכפרי דרום הגולן,שם גידלו חיטה, על כל דלת היתה מקלעת שיבולים מדגם ה"מושט". מקלעת גדולה במיוחד המורכבת מ-55 שבלים מוצגת היום במוזיאון ארץ ישראל.

 

במוזיאון המורשת בסכנין לעומת זאת סיפר לי אמין אבו ראיה שאצלם המקלעת היתה קטנה, ונעשתה תמיד משבע שיבולים בכל צד כדי לסמל את שבע השנים הטובות מחלום פרעה, ועוד שבע שנים טובות…

בשנת 1890 התפרסם באנגליה הספר "הענף המוזהב" מאת ג' פרייזר- אנתרופולוג שעסק במחקר השוואתי של דתות. לצורך כתיבת הספר הוא תיעד והסתמך על תיעוד שנעשה לפניו של מנהגי קציר מסורתיים בגרמניה, אוסטריה, גליציה, פולניה, סקנדינביה, רוסיה, צרפת ובריטניה. הוא מציין שבטקסים אלו אין כהנים, אין מקדשים ואין מקומות קדושים. אלו הם טקסים כפריים פשוטים המבוצעים ישירות על ידי בני העם המבקשים לרצות רוחות טבע ולא אלים, ואולי מסיבה זו הם נשמרו כל כך הרבה דורות.

עבודתו של פרייזר השפיעה על המחשבה המודרנית ועל הספרות המערבית באופן ניכר. הדגש בספרו הוא על המנהגים האירופיים, אף שהוא מזכיר גם מנהגי קציר ממקומות אחרים בעולם ובכללם אזורינו.

אני מניחה שזו הסיבה לכך שבספרים שמצאתי על מקלעות השיבולים נזכרות או מודגשות בעיקר המסורות האירופאיות.

ברנט, הקובל על האירופוצנטריות של פרייזר מוצא לנכון לספר על מקלעות השיבולים שמצא במרוקו, תוניסיה, אלג'יריה, קפריסין ותורכיה, בנוסף על אלו שהוא מספר עליהן בירדן ישראל ומצרים.

מותה ותחייתה של מקלעת השיבולים

במאמרו מנסה ריצ'רד ברנט לשכנע בכוח ההישרדות של מקלעות השיבולים. הוא יוצא כנגד הסברה שאמנות קליעת ה"ברכה" נעלמה מארץ ישראל עוד בשנות השבעים, ומספר על כמה מקלעות שהצליח לרכוש. בקטלוג התערוכה "רוח הדגן" שהוצגה בשנת 2002 במוזיאון ארץ ישראל נכתב :"נעשה … ניסיון לאתר בארץ נשים האמונות על מלאכת קליעת מקלעות הדגן. ניסיון זה נחל כישלון חרוץ.הידע והמיומנות של הנשים הערביות בארץ באמנות זו נעלמו ואינם."

גם הספד זה נראה שהיה מוקדם,(הנה מצאתי בשנות האלפיים קולעות בשפרעם) אף כי אינו רחוק מן המציאות.

הקליעה בשיבולים מצריכה קציר ידני במגל על מנת להשיג את מלוא אורכו של הקש. מאז רווח השימוש בקומביין אין עוד קוצרים במגל וגם אין לקוצר כל קשר לשיבולים. הקומביין מוציא גרעינים נקיים בצד אחד, וקש בצד השני.

גם זני החיטה שגודלו בעבר היו שונים מאלה שמגדלים היום. בעבר גדלו בארץ מספר גדול של זנים, והחיטה היתה גבוהה יותר. כיום הצטמצם מאד מגוון הזנים הנזרעים במשקים המודרניים, המקבלים את זרעיהם מחברות חקלאיות גדולות. כמו כן באופן כללי השבחת הזנים המודרניים קיצרה את הקש והגדילה את השיבולת, כך שמרבית הזנים הללו פחות מתאימים לקליעת המקלעות.

שימור המסורות בארץ

בשנים האחרונות אני לומדת לקלוע עוד ועוד צורות של מקלעות, ואף התחלתי ללמד את הקליעה בסדנאות שאני מעבירה. המקלעות הללו מדברות אל חלק קמאי וקדום בתוכנו, ואפשר לחוש בכוח שלהן גם אם לא מאמינים בהכרח ברוח השוכנת בתוכן.

מספר א\נשים שרכשו ממני מקלעות מספרים שהן ודאי וודאי "עובדות", ושהביאו שפע לביתם…

לצורך הקליעה אני מעדיפה למצוא חיטה הגדלה במשקים ביתיים ערביים, המגדלים חלק מן החיטה שלהם מזנים של חיטה קשה  – כמו הזן "נורסי", ו"ענבר", וזנים המכונים בפי מגדליהם "בלדי" (מקומי) ואינני יודעת מהו שם הזן המדוייק. מן הסתם גם שמות הזנים השתכחו.

זנים אלה נזרעים לשם הכנת "בורגול" ו"פריכה" בכמויות קטנות. המגדלים מאפשרים לי לקנות חלק מהיבול לפני הקציר בקומביין, ולהשתעשע במראה הישן של קציר במגל. אני נהנית מן השיבולים היפות שיש לזנים הללו.

כפי שכתבתי בתחילת דברי, יש לי שותפים\ות בעולם. הקליעה בקש ובשיבולים היא מלאכה שקמה לתחייה. מאז שנות הששים, בהן המלאכה כמעט ונכחדה, גבר בה העניין, והיום יש לא מעט העוסקים בה. יש אף כאלה המגדלים את זני הדגן המתאימים במיוחד עבור הקולעים. עיון באינטרנט מגלה למשל שבארצות הברית קיים מוזיאון שלם המוקדש לאמנות זו בלבד. מתקיימות בו תחרויות בינלאומיות לקליעה בקש, והמוצגים חרגו מזמן ממקלעות החיטה העממיות ונעשו מעשי אמנות ממש.

 

בשנת 2011 קניתי זרעי חיטה מזן "נורסי", וחבר מעראבה זרע אותה עבורי. פרט להכנת "הפריכה", אותה הכנו מן החיטה הירוקה, הדבר אפשר לנו להתנסות בקציר במגל.                                                  את כל הסדנאות של אותה שנה עשינו מן החיטה הזו, ששיבוליה היו עדינות ויפות במיוחד, והיא החזיקה אצלי זמן רב. 

מידע על סדנאות וקורס לקליעת ברכות קציר תוכלו למצוא ב"סדנאות" באתר.

ותבוא עליכם הברכה.

 

ניתן לרכוש קובץ עם הנחיות ברורות לקליעת המושט  כאן 

 

 

הערה חשובה על שמירת המקלעות:

לעיתים קרובות לאחר שתתלו את המקלעות בבית, תראו סביבן חרקים מעופפים. זהו עש, שאוכל את החיטה.

הוא לא מזיק לשלמות המקלעות, ואת החורים הקטנים שהוא עושה בגרגרים אפשר לראות רק ממש מקרוב.

המקלעות מחזיקות שנים רבות כשהן תלויות – גם אם העש אוכל מהן

זה לא אותו עש שאוכל בגדי צמר, והוא לא יזיק לבגדים, אבל זה כן אותו עש שאוכל קמח. 

מה לעשות?

אם הקמח בביתך נמצא בכלי סגור את לא חייבת לעשות כלום

אם עצם ההתעופפות של העש מפריעה לך אפשר לרסס בריסוס רגיל נגד חרקים מעופפים.

הריסוס יהרוג אותם אבל ייתכן שפעם בכמה זמן יהיה צורך לרסס שוב.

אני אישית לא מרססת כי אני לא מחבבת ריסוס ברעלים

הקמח שלנו בדלי סגור, וזהו. 

לאחר כמה עונות העש כבר יאכל את כל מה שהוא יכול, ויפסיק לבוא. אני מכירה מישהי שבביתה תלויות ברכות קציר מלפני מלחמת ששת הימים…