שנה טובה של מסע בארץ

(נכתב בסתיו 2005)

 

עוד כמה ימים, קצת לפני סוכות, נכנס לבית. כשכולם יתפללו על הגשם, נוכל בלב שלם להתפלל איתם, ולומר "שלא יבואו מלפניך תפילותיהם של עוברי דרכים". אבל בשנה שעברה בזמן הזה היינו אנחנו אותם עוברי דרכים ההולכים ברגל צפונה.

בגשם הראשון נרטבנו. בגשם השני הצטופפנו ארבעתנו בתוך אוהל איגלו קטן שהספקנו לקנות כמה ימים קודם.מעלינו פרשנו יריעת ניילון לבנה בגודל 4 על 5 מטר, שתחת שוליה, בפתח האוהל, הבערנו את מדורת הבישול הקטנה שלנו מהעצים הרטובים שנדלקו בקושי. את יתר הציוד שלנו, שהיה בעגלה של אתוננו הנאמנה תון- תון כיסינו ביריעת ניילון כחולה אותה קיבלנו יומיים קודם מאחראי הכותנה של שעלבים. (תודה רבה, איסי!)

בהמשך החורף היריעה הכחולה הזו הפכה לביתנו, והניילון הלבן – לגג המטבח. אבל באותם גשמים ראשונים, כשכל יציאה מחוץ לשולי היריעה לוותה בחזרה עם מעיל ספוג , 3 קילו בוץ דבוקים לנעליים,ובצווחות הגיל של אביגיל הרטובה והצוהלת, עדיין לא היה לנו מושג איפה נעביר את החורף.

 

לטיול יצאנו בסתיו, קצת לפני ראש השנה. הכנסנו את חפצינו לארגזים, אחסנו אותם בלול ריק של חברים,עזבנו את ביתנו השכור במושב אביעזר (עמק האלה) ארזנו מעט בגדים, ציוד שינה,קצת כלי עבודה,קצת כלי בישול והרבה אוכל, העמסנו על העגלה (150 על 90 ס"מ) רתמנו את תון תון ו… התחלנו ללכת.

 

ועכשיו שוב סתיו, זמן לסיכומים ולהתחלות, ואני מסכמת שנה נפלאה של חיים בחוץ, בלי גבולות ביננו לבין העולם. שנה של בישול על מדורה בלבד, של לינה מתחת לעצים, מתחת לכוכבים, מתחת ליריעת ניילון בחורף.

שנה בלי בית להסתתר בו מפני החם, מפני הקר, מפני מבטי האנשים, מפני עצמנו.

שנה של שינויים בלתי פוסקים, מקומות חדשים, אנשים חדשים,מצבים חדשים. תנועה והשתנות, השארות ותנועה.

שנה של  מקלחות מעטות, מתוך הדלי, של כביסות ביד, וחיים ללא ברז.

משפחה של ארבעה- עדו ואני – המבוגרים, אביגיל בת  7 וחצי, וקים בן שנה וחצי. כיוון כללי צפון. מטרה כללית – להיות בטבע, לשוט בארץ, לטייל,לפגוש, לראות להתרשם ולהכיר מקרוב. לא מתוך חלון של אוטו ולא בלחץ זמן. המון פעמים בטיולים יוצא לנו להגיד –" איזה מקום יפה, אם רק יכולנו היינו נשארים בו שבוע"

כשאין בית שצריך לחזור אליו אפשר להשאר במקומות היפים האלו כמה שרוצים. ובאמת נשארנו. את המסלול לא תכננו מראש. יצאנו מבלי שיהיה לנו לאן לחזור, לאן להגיע או מתי לסיים. הכל פתוח. על העגלה היה לנו כל מה שהיינו צריכים לדרך, ומספיק אוכל לשבועיים – שלשה ללא שום חנות. מים לעומת זאת יכלנו לקחת בכמות מוגבלת, וכל יומיים – שלשה היינו צריכים למלא.

 

במקום החנייה הראשון שלנו – בית נטיף – אין מקור מים פרט לבורות, שבמימיהם השתמשנו לרחצה לכביסה ולתון תון. אבל את מי השתיה והבישול שלנו עדו הביא על גבה של תון תון מברז ליד קיבוץ נתיב הל"ה. (בערך שעתיים הלוך-חזור)

במקום החניה הארוך השני – בתל איילון, על חורבות הכפר יאלו, היה לנו מזל. התמקמנו ליד ברז מים המביא את מימיו היישר מן המעיין. היה נפלא, אבל בכל שאר הטיול ראינו בצער רב את התייבשותם של המעיינות , והתרגלנו לשמוע את המשפט "פעם נבע כאן. כבר מזמן לא" כתשובה לשאלתנו בדבר המעיין המסומן במפה. נאלצנו להסתפק בברזים בחניוני קק"ל, ובברזים בבתים פרטיים ביישובים.

על המעיין ביאלו לא ויתרנו כל כך מהר. מה גם שהיתה זו עונת הרימונים והסברס, הענבים והחרובים, מהם הכנו דבש להמשך הטיול,וגם תחילת מסיק הזיתים. הפרות של מבוא חורון התעניינו בתון תון, ואותנו ביקר יום יום עבדאללה, האחראי על הפרות.הוא לקח אותנו לסיורים מודרכים בשטח,וסיפר לנו על האזור. פגשנו שם את אנשי "מעגל הדרך,"המחדשים את מסורת העליה לרגל לירושלים,ואת אנשי בית ליקיא, בדרכם ברגל יום יום לעבודה במודיעין. ראינו מוסקי זיתים הבאים לשם מרמלה ועד לירושלים, ואוספי ברזלים הלוקטים בחורבות.

פגשנו סוחר עתיקות, בונה עגלות, וגם כמה מטיילים שסטו בחכמה משביל ישראל ובאו למעיינות. היה מעניין, נשארנו שם חודש. ואז המשכנו וירד עלינו גשם. התחבאנו במערה, וגורשנו ממנה על ידי הסיירת הירוקה. התמלאנו בוץ, והחלטנו שאת החורף עדיף להעביר במקום אחד. נשארנו ב"חוה ואדם" – החווה האקולוגית שליד מודיעין. תודה רבה לאיציק ולצוות – זו היתה חוויה נהדרת! ראינו את העגורים עפים דרומה, ואת ציפורי החורף מגיעות. מול האוהל שלנו קינן זוג כוסות. הם הציצו עלינו ואנחנו עליהם. ראינו את העשב נובט וגדל, ופתאום פרחו לנו כלניות וחרציות וסביונים – בתוך המחנה ממש. הרגשנו שאנחנו חיים בתוך זר פרחים ענקי – החורף הארצישראלי. זאת היתה התנסות מיוחדת לראות כך את העולם גם בחורף כשקר וגם בקיץ כשחם – לא דרך דלת או חלון, לא בביקור קצר בחוץ, אלא ממש מבתוכו. ללא גבולות, ללא הגנות, ללא הפרדה. התנים בלילה, והשועלים, והזריחות והשקיעות. הקסם של הטבע, וכל זה לא באיזו ארץ רחוקה אלא בארץ שאנחנו רגילים אליה. במקומות שהיו במרחק שעה נסיעה מהבית בו גרנו. הארץ נראית כל כך אחרת שלא מכביש ולא מבית. החיים נראים כל כך אחרת כשלא ממהרים, כשאין שגרה, הרגלים או מקומות שצריך להגיע אליהם. פתאום יש זמן לשים לב לעשבים לציפרים לאדמה ולאנשים.

איכשהו בחיים המוגנים בבית אנחנו שומרים את עצמנו בתוך התבניות המתאימות. מדי פעם יוצאים לחופשה – טיול – חוץ לארץ – "לראות דברים אחרים". אבל את ה"דברים האחרים "
שנמצאים כל כך קרוב אלינו נשארים לעתים קרובות בתבניות שלהם, ואנחנו בשלנו…קרובים, אך רחוקים מן היכולת ליצור איתם קשר.

בטיול כמו שלנו כל זה נשבר.לא היינו בשום תבנית קבועה. היינו חשופים למציאות והיא חשופה אלינו.

למשל, קשה לי להעלות בדעתי סיטואציה אחרת שהיתה מביאה אותי לבלות ערבים שלמים בפתחה של חנות מכולת בשכונת פועלים זרים, ועוד לכנות את המקום "הפאב שלנו"…

אבל במודיעין זו היתה חנות המכולת הקרובה אלינו – מהלך כחצי שעה הליכה מהחווה, והיתה שם הבירה הזולה בעיר, וטלוויזיה עם ערוץ הסרטים, ואנשים נחמדים להפליא. בילוי מושלם לערב שמתחיל בשעה שש, כשכבר חושך, וקר.

בפעם הראשונה הגענו לשם קצת אחרי הפתיחה, בדיוק בשעה שכולם חוזרים מהעבודה. הסינים על האופניים – נכנסים, קונים כמה מצרכים והולכים לבשל בקראוונים שלהם. הרומנים ברגל, בקבוצוצ קבוצות – נכנסים, קונים בקבוק משקה ויושבים לשתות יחד סביב שולחנות העץ הגסים שבחדר הגדול מחוץ למכולת. הערבים – אלו שלא חזרו הביתה – נכנסים, קונים לחם, סרדינים, שמנת, ויושבים לאכול. ואנחנו – משפחה ישראלית שכמות הבוץ עלינו לא מביישת אף פועל – מגיעים ברגל, קונים לחם, סרדינים, שמנת, וגם בירה לעכשיו ומצרכים לימים הבאים

ויושבים לאכול, לשתות ולראות סרט…איזה בילוי !

אני שם האשה היחידה, השפה  לא מוכרת, ההרגשה קצת מוזרה, אבל האנשים סביב עליזים, נחמדים, ידידותיים ונדיבים. בכל פעם שהגענו היתה לנו חוויה מחממת לב, ותמיד שאלתי את עצמי – אילו הייתי תושבת מודיעין – האם הייתי באה לשם ונשארת לשבת שם אפילו פעם אחת?

 

דבר חשוב נוסף שהשפיע על הטיול שלנו הוא העובדה שעדו דובר ערבית מצויינת. הערבית שבפיו, הברכות והנימוסים פתחו בפנינו אפשרויות לשיחות ארוכות ופתוחות גם עם ערבים שאינם דוברים עברית. היו פעמים שבחרנו בכוונה במסלול שעובר באזורים של כפרים ערביים ולא יהודיים. בפני נפתח צוהר למציאות שאלמלא הטיול הזה, ועם עדו – ספק אם היה נפתח. פגשנו שבח"ים צמאים – פועלים מהשטחים, ההולכים מדי יום 20 ק"מ ויותר (כיוון אחד) כדי לחפש עבודה בישראל. נתנו להם מים ושמענו את סיפוריהם. נפגשנו עם פלסטינים אשר חוזרים לבקר במקום ילדותם שבשטח ישראל, ושמענו על פועלות ממחנות הפליטים המוסקות יום שלם בכרמי זיתים שפעם היו שייכים למשפחות שלהן עבור תשלום של שלשה ליטר שמן (50 שקל במקומותיהם באותה שנה ברוכת זיתים).  התארחנו בבתים ובאהלים של בדואים, שמענו את מה שרצו לספר לנו והצצנו לחייהם. עברנו דרך כפרים שאת שמעם לא שמעתי קודם, נתקלנו בגדר ההפרדה, ראינו את שלטי האזהרה, היינו עדים להרס, למלט, לחורבן – לחומות הנבנות.

 

גוש הכבישים הצפוף של מרכז הארץ היה הבעיה העיקרית שלנו. לא היה לנו מושג איך נעבור אותו. בכל הטיול השתדלנו מאד שלא לעלות על כבישים אלא ללכתרק בדרכי עפר ובטבע עד כמה שניתן. אבל במרכז הארץ האם נוכל להימלט מהאספלט?מהגדרות? מרעש המכוניות? התשובה נמצאה לנו בשביל "המוביל" – דרך עפר רחבה המלווה את הצינור התת קרקעי של המוביל הארצי. הוא הוביל אותנו מכפר סבא דרך הפרדסים, טירה וקלנסואה בואכה עמק חפר, ומשם כבר הסתדרנו בדרכים חקלאיות. הלכנו את הדרך הזו בצוותא עם עוד משפחה, שהגיעה עם סוס ועגלה מצרפת – לא פחות. הם סיימו את המסע שלהם בירושלים, ואנחנו הצענו להם להצטרף אלינו לכברת הדרך של המרכז (בגלל העגלה הגדולה שלהם הם היו חייבים דרכים רחבות ממש) כולנו הרגשנו שזה כמעט הרגע האחרון לטייל כך. השערים נסגרים. מסילות רכבת חדשות, כביש 6 הידוע לשמצה, כבישים חדשים אחרים, גדרות, מחלפים, גשרים – הכל למכוניות, למנועים. כולם נוגסים בארץ באכזריות, אוכלים את הנוף, את הטבע, את בתיהם של בעלי החיים ואת האפשרות לטייל ברגל.

 

 

עוד מעט ישאר פה רק שביל אחד – מסלול מסומן וידוע מראש למעבר רגלי לאורך הארץ , וללא עגלות…

והיו גם מכשולים אחרים – תעלות חפורות,אבנים גדולות, פלגי מים קטנים או פלגי ביוב, ועצים שנפלו וחסמו את הדרך. כל מחסום כזה הוא אתגר בלתי צפוי ליכולת ההמצאה שלנו, ליכולת של תון-תון (שיצאה גדולה מהחיים!)

לסבלנות, לעגלה, לאמונה…

 

אבל הצלחנו. הגענו "צפונה". איפה בדיוק מתחיל הצפון בארץ?

בשבילנו הוא התחיל בעמק יזרעאל. ירדנו מרמות מנשה דרך נחל השופט, חצינו את הכביש ליד הזורע וכשפתאום נפתח לפנינו העמק עם בריכות הדגים והמרחב – הרגשנו צפון…

מכאן לגליל הדרך קצרה.והתחילו הימים החמים. קודם של סוף האביב ואחר כך של הקיץ. המון מנוחות צהריים,המון זמן פנוי לשבת , להסתכל, לשמוע. באחת הפגישות מישהי אמרה לנו: "כמה נדיר לפגוש אנשים בגילכם שלא ממהרים לשום מקום. שיש להם זמן כך באמצע היום לשבת ולדבר."

וזה עבורי היה סוד הקסם של הטיול. הקצב האיטי, הקצב הטבעי – לפי השמש, לפי מזג האויר, לפי הגוף שלנו ושל האתון. בקצב של הליכה ברגל העולם כולו נראה אחרת, ונשמע אחרת.

 

שמענו את הערבים ושמענו גם את היהודים שגרים באותם מקומות. בתור חסרי בית, נוודים, יכולנו לשמוע את כולם, וכולם יכלו לספר לנו דברים בחפשיות, כאילו שאנחנו לא מכאן. שמענו סיפורים על הפקעת קרקעות, על אי צדק וחוסר שוויון.שמענו וראינו. איכשהו, בתור מי שרק עוברים, בתור מי שלא שייכים למקום מסויים, נתפסנו כניטראליים.

. וגם אנחנו  – משפחה עם אתון ועגלה שמסתובבת ככה מעוררת עניין וסקרנות והמון שאלות. זה לא תמיד היה קל, אבל תמיד מרתק. מי שחווה\ת  נדודים – אולי כתרמילאי\ת בחו"ל ודאי מכיר\ה את ההרגשה הזו, של פתיחות וחשיפות. ובארץ – היה לזה את אותו טעם של טיול בח"ול אבל במרחב "שלנו" המוכר והידוע לכאורה והכל כך חדש ומפתיע בעצם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

היחס שלנו לארץ עכשיו הוא שונה. זה לא אותו הדבר להגיע עכשיו במכונית לאזור שעברנו בו ברגל. אפילו כביש ירושלים תל אביב הוא עכשיו אחר בשבילי כי אני יודעת מה יש בשוליים שלו, וקצת אחרי השוליים. הכרמים, הכותנה, הבית הנטוש ההוא, עצי התאנים והמשפחות הבדואיות ששוכנות רק קצת אחרי מה שהעין רואה מהדרך.

זו חוויה אחרת של אינטימיות עם הארץ, שכאילו הכרנו, ואנחנו יודעים שאפשר להכיר עוד ועוד אם רק ישאירו לנו מה להכיר , חוץ מהשבילים המסומנים. כי אין לנו עניין בהכרות עם כבישים ובטון.

 

בטיול, כנוודים שלא צריכים הרבה פגשנו כמעט רק צדדים יפים. אנשים טובים, נדיבות מדהימה, הכנסת אורחים (כן כן הכנסת האורחים הערבית המפורסמת) ומפגשים נעימים. בארץ כה מלאת קיטורים זו היתה חוויה מרעננת.

זהו לא הטיול הראשון שלנו כך בארץ, אלא הרביעי (את הסיפור של הטיול הראשון תוכלו לקרוא גם כן באתר)

אבל הוא היה הארוך מכולם, וזה בהחלט משמעותי. אנחנו מסיימים אותו בגלל שאביגיל רוצה כבר לחזור לבית ספר, ולא כי נמאס לנו.

כשיצאנו, והיציאה לוותה בפחדים רבים כמובן, קשה היה לדמיין עד כמה קשה יהיה להפסיק. כשאני מתעוררת כל בוקר מתחת לחרוב, עם הזריחה מעל הכנרת, אני חוששת – איך אוכל לפקוח עיניים בבוקר ולראות תקרה וקירות?

והצורך לשלם שכירות, שכר לימוד, חשבונות חשמל וגז ומים עומדים לגזול מאיתנו את תחושת הזמן האינסופי הפנוי ולאלץ אותנו לחזור למעגל העבודה.

ההוצאות שלנו בטיול היו בסביבות 1000 שקל בחודש לארבעתנו. אכל, קצת נסיעות מדי פעם, החזקת פלאפון, ותשלומי ביטוח לאומי. צריכת המים שלנו ביחד עם תון תון (ששותה הרבה) לא עברה קוב וחצי לחודש. ייצור הזבל שלנו היה מינימאלי, שכן מעט מאד מהמזון שלנו נקנה באריזות. פעמים ספורות היינו צריכים להשליך שקית זבל לפח. לא צרכנו חשמל, ופרט לקצת נפט שנעזרנו בו לחימום בחורף, וכמה נסיעות בעיקר בתחבורה ציבורית – לא צרכנו דלק.המדורות שהבערנו היו קטנות וחסכניות בעץ, והמצפון הסביבתי שלי היה שקט. (זה חשוב לי מאד!)

גם אם פעם יהיה לי בית, אני חושבת שפעם בכמה זמן יהיה לי חשוב לצאת ממנו, לשוטט בטבע ולהזכר – כמה מעט אנחנו באמת צריכים. כמה הרבה אפשר לקבל בחוץ.

הטיול הזה היה בשבילי יותר מזה. הוא היה גם חממה ומנבטה לרעיונות חדשים ולהבנות חדשות. לא רק על הארץ – גם על עצמי ועל מה שאני רוצה לעשות בחיים.

פעם בכמה זמן נראה לי חשוב לצאת מהסביבה בה אנחנו חיים – לצאת למספיק זמן שיאפשר לראות את הדברים מזוית אחרת ו…לחשוב.

 

הטיול הזה היה חלום שלנו ואני שמחה שהגשמנו אותו. אני מקווה שאת הלקח: "אם יש לך חלום הגשימי אותו עכשיו" אוכל לקחת גם לחיים בדירה שכורה וזמנית.

שנה טובה של הגשמת חלומות לכולם, והמון תודה – לכל העצים שחסינו בצילם ואכלנו מפרים, לכל האנשים הנדיבים שפגשנו בדרך, ואפילו לאלו שעוררו בעיות, וסיפקו לנו הרבה סיפורים לספר עליהם…