יום אחד נכנסה לבית המלאכה שלי אשה, הציגה עצמה בשם מאירה, ומיד הסתכלה בעניין על גלגלי הטוויה שלי. אני רגילה שגלגלי הטוויה מושכים תשומת לב, אבל תשומת הלב שלה היתה מיוחדת. היא סיפרה לי את הסיפור הבא:
אבא שלה, משה גלנצמן, הוא חרט עץ. הוא נולד בהרי הקרפטים, אזור שהיה צ'כוסלובקיה, אח"כ ברה"מ והיום הוא אוקראינה. גם אביו וגם סבו היו חרטי עץ, שייצרו גלגלי טוויה עבור הכפריות באזור, ובצעירותו למד את המלאכה מהם. במלחמת העולם השנייה הושמדה רוב משפחתו. משה ניצל וכשהסתיימה המלחמה יצאו משה ואשתו הצעירה ברכה עם קבוצה של השומר הצעיר בדרכם לעלות לארץ. חדשים רבים בילו במחנות מעבר, קודם בבלגיה ואח"כ שנה בקפריסין. כדי להעסיק את עצמו ואת הנוער שהיה במחנות, בנה משה מחרטה מחומרים שמצא, לימד את הנערים לחרוט, והם ייצרו חפצים קטנים וצעצועים לילדים.
לאחר שעלה לארץ הצטרף משה אל מקימי העוגן, בו הוא גר עד היום. במשך שנים רבות עבד כנגר מודרני להקמת בתי הקיבוץ וריהוטם. רק בשנות התשעים, בעקבות הזיכרון, שיחזר את בניית גלגלי הטוויה – קודם בנה דגמים מיניאטוריים ואח"כ בנה מספר גלגלי טוויה בגודל מלא.
לפני כמה שנים, נסעו משה ומאירה עם אחד הנכדים לטיול שרשים לאזור הולדתו של משה, למונקאץ' באיזור רוסיה הקרפטית. בטירה, אותה זכר משה מטיולי הילדות שלו, הוקם בינתיים מוזיאון פולקלור ובו מוצגים כלי מלאכה שונים ששימשו את הכפריים והכפריות. באגף הטקסטיל, בין יתר המוצגים נמצא כמובן גם גלגל טוויה. כשראה משה את הגלגל המוצג במוזיאון אמר למשפחתו: "משהו בגלגל הזה לא מוצג נכון. צריך לסדר אותו" ומיד נכנס אל תוך אזור התצוגה, והחל לטפל בגלגל. כשהעירו לו שזהו מוזיאון, ואי אפשר לגעת במוצגים, משה הסתכל בגלגל ואמר: "זהו גלגל שאני בניתי! רק אנחנו היינו רושמים את תאריך הייצור בדיוק במקום הזה" ואכן בטבעת פנימית בראש הגלגל, מצא את ההטבעה הייחודית למשפחה, ובה שנת הייצור – 1942 …. במועד זה כבר היה אחיו הבכור מגויס לעבודות כפייה, ורק משה עוד בנה גלגלים חדשים.
הסיפור העביר בי צמרמורת. הודיתי מאד למאירה על הסיפור, ושאלתי אותה אם אוכל לבקר את אביה, ואם הוא עדיין עובד. (יש לי גלגל טוויה ישן שהיה של אמי, שחסר בו חלק, וזמן רב אני מחפשת מישהו שיוכל להכין עבורי את החלק החסר). ואכן, הגעתי למשה אחר-צהריים קיצי אחד, ונהניתי לשמוע את סיפוריו המעניינים. משה עדיין עובד בנגריה ואף במחרטה, אך אין לו כבר עניין לבנות גלגלי טוויה. הוא הראה לי את המחרטה (החשמלית) שבנה בנגריית הקיבוץ, ואת גלגל הטוויה שבנה לדוגמא, מהזיכרון, לאחר שכבר היה בארץ.
אני עצמי קשורה מאד לגלגל הטוויה העיקרי שלי, והרגשתי שזו היתה עבורי זכות להכיר את משה, שפרנסת משפחתו התבססה על בנית גלגלי טוויה.
סיפור מקסים…
מכירה את מאירה
ואת העבודות עץ המיוחדות
שאביה עשה בביתה
יונית, זה סיפור מרגש.
אני מכירה עבודות נוספות של משה שהוא אביה המוכשר של מאירה (המוכשרת גם כן) שכנתי הטובה.
איש מוכשר וחרוץ.
כבוד ותודה על השיתוף.
אכן סיפור מרגש – היום אין שומעים כאלה כמעט – נוסטלגיה עם הרבה קסם!