הכנת סיר בישול מחרס –"דיסט" – בקדרות האתיופית.

 

מאמר זה מובא כרגע ללא צילומים, בשל בקשתן של נשות אהטה לא להצטלם וגם לא לצלם את המוצרים שלהן. אני מקווה שבהמשך עניין זה ישתנה.

איך זה התחיל

את לקיה ירדני, העומדת בראש קבוצת הנשים "אהטה" בקרית גת פגשתי בקיץ 2010 . באתי לראיין אותה על הקליעה האתיופית עבור ספר שאני כותבת על קליעה מסורתית בארץ. נשות "אהטה" עוסקות בקליעה, ברקמה, בתפירה ובקדרות. המרכז שלהן  הוא בחדר קטן אותו הן שוכרות כדי להעמיד בו את מכונות התפירה, כדי לארח בו קבוצות, וכדי לאחסן בו את העבודות הגמורות. חדרון זה הוא ללא ספק בבחינת מעט המחזיק את המרובה. כך ראיתי מונחים על המדפים את הסירים, קנקני הקפה, הכוסות והקערות – כולם בעבודת יד של נשות הקבוצה. כיוון שבתרבות האתיופית הגשת אוכל חגיגית נעשית בסיר בעל מכסה קלוע – "דיסטיפיה" – ואני התעניינתי בכל מה שנעשה בקליעה, יצא שהתבוננתי מקרוב ושאלתי  גם על הסירים עצמם. לקיה ענתה לי בסבלנות , ואישיותה המיוחדת , המשלבת כבוד והערכה לתרבות האתיופית, ביחד עם יכולת הנהגה, אסרטיביות, ויכולת להשתלב בהוויה הישראלית, היא שאפשרה את קיום הסדנאות כשנה וחצי מאוחר יותר.

 

סירי חרס

הכנת כלי חרס טובים לבישול איננה עניין פשוט. המיומנות הנדרשת להכנת חומר שיהיה עמיד באש פתוחה מבלי שייסדק היא גבוהה. ההתנסות האישית שלי בבישול בסירי חרס מקומיים הסתיימה תוך זמן קצר למדי בסדקים. אבל באתיופיה אלה היו סירי הבישול הנפוצים, ומובן שהקדריות הכינו לעצמן  את החומר איתו עבדו מן האדמה המקומית שהיתה להם. זה משהו שמזמן חשבתי עליו: הכנת כלי הבישול שלך במו ידייך היא עוד הזדמנות לחופש ממוצרים תעשייתיים, ולדברי רבים ורבות התבשילים בהם יוצאים טעימים יותר.  לקיה סיפרה לי על הנשים מהקבוצה שמכינות את הסירים, ושאלתי אם נוכל לבוא ללמוד מהן.

 

שימור מלאכה מסורתית

זהו הרעיון המרכזי שלי בשימור מלאכות מסורתיות :– הפיכת בעלות (ובעלי) מלאכה אשר מלאכתן אינה יכולה עוד לספק להן פרנסה, והיא הולכת ונעלמת מן העולם – למורות. באופן כזה הן גם יכולות להרוויח, וגם להעביר את הידע הלאה, לנשים ולגברים המעוניינות\ים ללמוד, ואולי להמשיך את קיום המלאכה בדרך כלשהי. התקווה שלי היא שבעקבות הסדנאות יתעורר עניין בלימוד המלאכה המסורתית גם בקרב הצעירות בעדה, שיבינו את חשיבות שימורה גם עבור המשכיות המורשת של עצמן. הידע עצמו ישתמר עוד קצת, עד שלמישהו מהממסד יהיו השכל והתבונה להשקיע משאבים באופן פעיל כדי לשמר את מה שנשאר ממגוון התרבויות העשיר שהתנקז לכאן. ועד אז- אני עובדת לבד וללא סיוע. זו אחת הסיבות שהסדנא הראשונה יצאה לדרך לאחר זמן כה רב.

 

איך ללמוד מבעלות מלאכה מסורתיות.

הרעיון הזה שלי  לא תמיד פשוט לביצוע. הלימוד בחברות מסורתיות נעשה כמעט תמיד בדרך אחת – התבוננות. מי שרצתה \ רצה  ללמוד ישב\ה והסתכל\ה שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב בבעל\ת המלאכה עובד\ת, וחזר\ה והסתכל\ה שוב בשקט ובלי לשאול שאלות. רק אחר כך, פעמים רבות בהסתר ואולי אפילו תוך "גניבת חומר" או איסוף שאריות – ניסתה בעצמה, ורק אחר כך – אם בכלל – העזה לבוא ולשאול.* אבל אף אחת לא ממש הנחתה אותה, ובודאי שלא הסבירו לה במילים. לכן, פעמים רבות כאשר אני שואלת בעל\ת מלאכה ממי למד\ה התשובה היא :"למדתי לבד"…הרעיון של הוראה, גם במילים, לקבוצה של זרים\ות הבאה לסדנא של כמה שעות הוא כמובן רעיון זר בחברה מסורתית. לעומת זאת אנחנו, שגדלנו במקום בו הכל נלעס עבורנו עד דק  וניתן במילים, לא עודדנו להיות שקטים, להתבונן לעומק, ובודאי שלא למדנו סבלנות שקטה וממושכת. אפילו בזמן המיועד להדגמה ולהתבוננות נדיר שלא תישאלנה שאלות…הרעיון של לימוד מהתבוננות בלבד ללא כל הנחיה, תוך נסיונות וכשלונות חוזרים ונשנים ותוך יכולת להתגבר על התסכול שבכך לא נתפס אצלנו כ"לימוד". מרביתנו צריכים\ות הסבר, ולעיתים גם סיכום מסודר. מלבד זאת אורח החיים של רובנו מכתיב קיומן של סדנאות מרוכזות ומונחות באופן דידקטי. על הפער הזה בתפיסות אני מנסה לגשר בסדנאות עם בעלי\ות המלאכה. כלומר – אני מנסה להיות החולייה המקשרת בין אופן הלימוד המסורתי לאופן הלימוד המודרני. לנסח במילים את מה שלבעלות\י המלאכה מובן ללא מילים, ולהסביר לבאים\ות ללמוד את הפערים התרבותיים. זה לא תמיד קל. גם כאשר אני מבינה את זה בשכל, תסכול הוא לא רגש פשוט להכלה…

 * אחד הספרים הנפלאים בעיני, שאני ממליצה לקרוא בעניין זה הוא "כד החרס השבור"

החומר לסדנא

כפי שכתבתי קודם, אחד הדברים המעניינים  ביותר הוא תהליך הכנת החומר עצמו מן האדמה המקומית. על מנת שהחומר יהיה חסין להבה, ויוכל לשמש להכנת כלי שמניחים אותו ישירות על האש הפתוחה – סיר"-דיסט" – קנקן לקפה – "ג'וונה "– או מחבת להכנת אינג'רה (הלחם האתיופי)- "מגוגו"צריך להוסיף לו חרסים טחונים. לשם כך היתה באתיופיה מדוכה מיוחדת – "אופצ'ו"- ששימשה לשחיקת החרסים, להבדיל מהמדוכה ששימשה לשחיקת תבלינים במטבח. לא ראיתי כלי זה.  חשוב להבין, שבחברות מסורתיות השוכנות שנים רבות באזור מסויים בעלות ובעלי המלאכה מכירים\ות את המקומות לאיסוף חומרי הגלם הנחוצים להם\ן. זה חלק מההכרות עם האזור, וחלק בלתי נפרד מן המלאכה. במקרה של הקדריות – הן פשוט ידעו איפה יש חומר מתאים, על פי נסיון רב שנים, ולא תמיד הנסיון שלהן. מסורת. מורשת. ידיעה. כדי לאתר חומר מתאים בארץ יש צורך לעשות המוני נסיונות. לחפש, לנסות, לשרוף, לחוות המון כשלונות עד שיימצא המקום המתאים לאיסוף החומר המתאים. בארץ הנשים האתיופיות קונות את החומר מוכן…הן לא התאמצו לחפש. לשם מה? החומר מצוי לקניה, וזה כמובן קל יותר מאשר להכין את החומר לבד. גם כך הן גרות בעיירה, רחוק ממקום הולדתן, רחוק מסביבה מוכרת, רחוק מטבע מוכר ואדמה מוכרת. הן מתמודדות עם כל כך הרבה קשיי הסתגלות, וכמה קונים יש לסירי החרס, כשכולנו כבר רגילים\ות לבשל בסירי נירוסטה? באתיופיה זו היתה פרנסה וצורך. כאן – משהו אחר. את הסירים בסדנא הכנו מחומר קנוי, אבל אני בהחלט מקווה בעתיד לנסות ולארגן נסיונות משותפים לאיתור חומר מקומי מתאים וללימוד הכנתו.(הקדרים הערבים בחברון עדיין מכינים את החומר לעבודתם בעצמם, וכן יש קדרים בנצרת ובעכו שיודעים לעשות זאת ועשו זאת בעבר אך הפסיקו. עד כמה שאני יודעת הם לא הכינו כלים לבישול על אש. כלי חרס לבישול מחומר מקומי מגיעים לשווקים מן השומרון, אולי מאזור יעבד. זכורה לי שיחה עם ערבי ירושלמי שסיפר כי בילדותו היה תפקיד הילדים להביא חרסים מגיא בן הינום ולכתוש אותם עבור אמם, לצורך הכנת כלים. אשמח מאד לכל מידע נוסף.)  זו ההזדמנות לציין שהנשים בקבוצת "אהטה" מוכרות את הסירים ואת יתר הכלים שהן מייצרות, וסיר כזה יכול להיות מתנה נפלאה לפסח, עם ערך מוסף רב.

 

ובכן – הנה זה במילים

לאחר השתתפות בשלש סדנאות תימללתי את תהליך העבודה וכתבתי אותו. הנשים לא רצו שנצלם אותן, ולכן לצערי תיאור התהליך אינו מלווה כרגע בתמונות. חשוב לציין ששום תיאור מילולי לא יכול לתאר היטב את המיומנות המדהימה של הקדריות שהדגימו לנו את עבודתן, ואת תחושת הקסם שהיתה כרוכה בצפייה בגוש חומר גלמי הלובש צורת סיר מושלם בזמן קצר ובתנועות מדוייקות להפליא. התיאור מיועד יותר עבור אלו שהשתתפו בסדנא, ורוצות\ים תזכורת.

להכנת סיר בגודל בינוני (קוטר עליון 25 ס"מ בערך) השתמשנו בשני ק"ג חומר, ולהכנת סיר קצת יותר קטן – בקילו וחצי. לפני התחלת העבודה הקדרית לשה היטב את החומר, ומכינה דיסקית שטוחה בגובה של כ-5 ס"מ. את החומר הזה היא מניחה על צלחת עטופה בניילון שמשמשת לסיבוב העבודה כמו על אבניים.בכל אחד מהשלבים המתוארים בהמשך העבודה נעשית תוך כדי סיבוב הצלחת ביד שמאל.התיאור כולו הוא של עובדת ימנית.

 

1- בעזרת האגודלים הקדרית יוצרת חור במרכז הדיסקית, ומגדילה אותו בעזרת לחץ נגדי מיתר האצבעות, שתומכות בדיסקית מבחוץ.

 

2- בעזרת ארבע אצבעות יד ימין הקדרית דוחקת חומר מן התחתית בפנים החלל, כלפי מעלה ובאלכסון, בעוד יד שמאל תומכת מבחוץ בכלי ההולך ומגביה, וכן מסובבת אותו כדי שדחיקת החומר תיעשה באופן שווה מכל הצדדים.

 

3- לאחר הרמת הכלי לגובה הקדרית בודקת את עובי הקרקעית. אם היא עדיין עבה ויש בה עודף חומר היא דוחקת אותו כלפי מעלה בעזרת אצבע יד ימין מקופלת, ותוך כדי תמיכה של יד שמאל מבחוץ.

 

4- הקדרית מיישרת את שפת הכלי ומשווה את העובי בכל ההיקף בעזרת אצבע ואגודל יד ימין. התנועות  הן קדימה ואחורה, תוך תמיכה של יד שמאל מבחוץ וסיבוב הכלי. דרך נוספת לעשות זאת היא בעזרת כל ארבע האצבעות של יד ימין, המתקפלות כך שהרווח הנוצר בין שלשת פרקי האצבעות מקיף את שפת הכלי ממש. רווח זה משמש לבדיקה ולהשוואה של עובי השפה . בעוד האגודל מקופל ולא נוגע בדופן.

 

5- בעזרת עצם רחבה – חלק מצלע ימנית של פרה – הקדרית מעלה את הכלי מבחוץ בתנועה אלכסונית, כשיד שמאל תומכת בדופן הפנימית של הכלי. העצם נטבלת בקערת מים לפני העבודה איתה. הקדרית דוחקת חומר מן התחתית כלפי מעלה, ויוצרת אחידות בעובי הדפנות. כלומר – היא מעבירה חומר ממקום שיש בו עודף למקומות בהם יש חוסר.

 

6- הקדרית שוב מיישרת את שפת הכלי. קודם באצבעותיה, ואז בעזרת עצם צרה- חלק מצלע ימנית של כבשה או עז. גם עצם זו נטבלת לפני העבודה ובמהלכה במים. החלקת השפה נעשית בשיפוע כלפי חוץ, ותוך כדי כך יד שמאל מסובבת את הסיר ליצירת אחידות בכל ההיקף.

 

7- בעזרת חלוק אבן עגול ואחיד, שנקרא באמהרית "קואה דינגה" – אבן כוח – הקדרית מחליקה את קרקעית הסיר ואת דפנותיו מבפנים. גם האבן היתה טבולה במים לפני העבודה איתה, ומלבד ההחלקה, שנעשית בתנועות סיבוביות על הקרקעית, היא עוזרת לדחוק בעדינות עוד חומר למקומו על מנת ליישר ולהשוות את עובי הדפנות. בעקבות החלקה זו מתהווה בתוך הסיר שלולית קטנה. בשלב זה צורתו של הסיר מעוצבת.

 

8- הקדרית מכינה "נחש" חומר, בעובי ס"מ אחד בערך ובאורך של כמחצית ההיקף, ומדביקה אותו לדופן הפנימית של הסיר כחצי ס"מ מתחת לשפה. זו תהיה המשענת עליה יעמוד המכסה. פעולה זו נעשית פעמיים – קודם לכמחצית ההיקף, ואחר כך ליתר. את ה"נחש" היא מהדקת אל דופן הסיר על ידי צביטה בשתי אצבעות, תוך תמיכה ביד שמאל מבחוץ.

 

9- בעזרת פיסת עור דקה, שנטבלה במים הקדרית מחליקה בשתי אצבעות על ה"נחש" שהדביקה. פעולה זו גורמת לו להיות דק יותר ויוצרת לו זוית של 90 מעלות עם דופן הסיר.אם בשלב זה יש צורך לתקן את עיצוב הצורה או להחליק שוב את הסיר מבפנים הקדרית חוזרת על הפעולה עם האבן.

 

10- החלקה ויישור נוסף ואחרון של שפת הסיר. קודם בעזרת העצם הצרה, ולבסוף בעזרת פיסת העור הטבולה במים. פעולה אחרונה זו דורשת דיוק ועדינות רבה של האצבעות. הקדרית עוברת על השפה מבחוץ, מלמעלה ומבפנים .  בשלב זה ניתן להוסיף "אזניים" לסיר – מעין ידיות קטנות בצידיו, המוסיפות לו גם נוי.
גוף הסיר גמור, ומניחים אותו לייבוש.

בדרך כלל הקדריות לא מכינות סיר אחד, אלא סדרה. המהירות בה קדרית מיומנת מכינה סיר כזה מפתיעה ביותר. במהלך אחת הסדנאות, בעוד אנו מכינות את הסיר שלנו, הכינה הקדרית גונה מנטגווש ששה סירים!!! את המכסים לסירים מכינים ביום אחר, לאחר שהסירים הספיקו להתייבש ובתוך כך להתכווץ קצת. העבודה על גוף הסיר לא נשלמה. היא ממשיכה לאחר ייבוש חלקי. משך הייבוש תלוי במזג האויר. בחורף כשלשה ימים, ובקיץ כיום. גם אם הקדרית מכינה קערה ולא סיר , הכנת הרגלית לקערה מתבצעת לאחר ייבוש חלקי, ולא באותו היום של הכנת הקערה.

 

11- כשהסיר התייבש קצת מורידים אותו מהצלחת עליו הוא מונח. בעזרת סכין הקדרית מסירה את החומר העודף מתחתיתו. במקום בו הוא היה מונח על הצלחת תמיד יש שוליים עודפים, שצריך להסיר, וכן אם התחתית עבה מדי אפשר להסיר חומר מבחוץ ולדקק אותה.

 

12- השלב הבא הוא מירוק. לאחר שהסיר יבש לגמרי, ולפני שהוא נכנס לשריפה, הקדרית ממרקת אותו .לשם כך היא מעבירה עליו מטלית רטובה, ובעזרת מחרוזת של חרוזי זכוכית ומעט שמן – ממרקת מבפנים.

 

השריפה –

באתיופיה היתה שריפת בור, וחומר הבערה היה עץ, בתוספת גללי פרות וקש. עומק הבור היה כמטר, והשריפה היתה נעשית בזמן שנושבת רוח, והרחק מן הבתים.הבערה היתה קצרה – בין שעה לשעתיים, תלוי בכלים שבבור. כמו הכנת החומר – גם תהליך השריפה מעניין מאד, ואנחנו מקוות להצליח לארגן בקיץ סדנא בת כמה ימים, שתאפשר לנו להתנסות גם בשריפה. במרכז בקרית גת הנשים שורפות את הכלים בתנור חשמלי.

 

הכנת המכסה –"מגללית"

את המכסה מכינה הקדרית לאחר שהסיר יבש. משקל החומר להכנת המכסה הוא חצי ממשקל החומר להכנת הסיר.

 

1- לאחר לישת החומר היא משטחת אותו על ניילון  בעזרת האצבעות ופרקי האצבעות האחורייםוכן בדפיקות עם כל כף היד. לאחר מכן היא מחליקה בעזרת  עצם את פני השטח העליונים.

 

2- הקדרית הופכת את המשטח על צלחת שטוחה הפוכה (פתחה מונח כלפי מטה) בעזרת הניילון. הצלחת צריכה להיות קצת יותר גדולה מהקוטר של הדיסט (מכיוון שבייבוש החומר מתכווץ).הצלחת עטופה בניילון (כדי שהחומר לא ידבק) ומונחת על צלחת הפוכה אחרת .עדיף שהתחתונה תהיה קעורה יותר, כדי שיהיה יותר קל לעבוד ולסובב אותה.באתיופיה היתה תבנית מיוחדת -"דוהונו"- עשויה בוץ וקש ללא שריפה, שעליה נעשה המכסה.כדי שהחומר לא ידבק אליה היו מרטיבים אותה קצת ומפזרים עליה אפר.

 

3- הקדרית בודקת בעזרת מקל את העובי. הוא צריך להיות קצת יותר דק מעובי הדיסט ,והיא משווה את עובי המכסה בעזרת העצם ומחליקה את פניו בעזרת פיסת עור רטובה.

 

4-  בעזרת האצבע הקדרית יוצרת חור במרכז המכסה. את הידית היא מכינה בנפרד, ואז דוחפת אותה  אל תוך החור ומהדקת היטב מכל הצדדים כך שרגל הידית תתלכד עם המכסה.

 

5- הקדרית מעבירה מקל דק ורטוב דרך מרכז הידית ויוצרת חור המגיע עד לקרקעית המכסה. מארבעתצדי הידית, בערך בחצי הדרך אל השוליים היא מוסיפה גושי חומר קטנים ויוצרת גבעות באורך של כשני ס"מ וברוחב של כס"מ, ובמרכזה של כל אחת מהן נועצת את מקל העץ ויוצרת חור.חורים אלה משמשים ליציאת האדים מהתבשיל בזמן הבישול.בשלב זה הקדרית יכולה להוסיף קישוטים על המכסה כטוב בעיניה.

 

6- כשהמכסה יבש אפשר להורידו מהצלחת לייבוש סופי. מניחים אותו  על הסיר וכדי להתאים את גודלו הקדרית מסירה חומר בסכין, ומשייפת  בעדינות בעזרת נייר ליטוש עדין.אחרי ההתאמה היא ממרקת אותו בעזרת החרוזים.
שורפים את המכסה על הסיר  מומלץ כשהוא  הפוך (הידית כלפי פנים הסיר) .

 

בסדנאות שערכנו הכנו סיר ללא מכסה, או קערה. מי שרצה\תה לקח\ה חומר הביתה כדי להכין את המכסה לבד, לאחר שצפינו בהדגמה. בכל מקרה מובן שסדנא חד פעמית של קדרות היא לצורך טעימה בלבד, ועד שנערוך סדנאות ארוכות יותר- טעימה זו היא מצויינת.

קבוצות בנות חמש\ה משתתפות\ים או יותר  המעוניינות בסדנא כזו מוזמנות לפנות אלי לתאום תאריך. לקבלת מידע על תאריכים לסדנאות עתידיות בהרשמה ליחידים\ות – אפשר להצטרף לרשימת התפוצה.